01
אבינו מלכנו כתבנו בספר סליחה ומחילה, שנזכה לבקש סליחה מכל מי שפגענו בו ולסלוח לכל מי שפגע בנו ומבקש את סליחתנו.
ערב אחד נסעתי לתת הרצאה בבאר שבע, במרחק נסיעה של מעל שעה ממקום מגורי. בגלל הסמיכות ליום הכיפורים ניסיתי לבטל או לדחות את ההרצאה במשך כמה פעמים, ברגע האחרון ניסיתי שוב לבטל ולא הצלחתי.
בדרכי למקום ההרצאה אמרתי לאשתי בטלפון שאני עייף ושלא הצלחתי לבטל את ההרצאה או לדחותה, וכנראה שמישהו למעלה בשמיים רוצה שאגיע לשם.
כשהגעתי למקום ההרצאה היו בו כמאתיים נשים וגברים, הורי תלמידים בבית ספר. מייד כשנכנסתי לאולם שבו אני אמור להרצות זיהיתי בחור שלמד איתי בכיתה לפני כמעט שלושים שנה. הבחור מבריק, ובגלל שהיה חכם כל כך לא היה מהמקובלים בכיתה. לא מעט פעמים הילדים היו פוגעים בו מאוד, ותמיד הפריע לי שלא הגנתי עליו, ולפעמים אף הייתי צוחק ממנו ופוגע בו בעצמי.
באחת הבנתי למה עשיתי את כל הנסיעה הארוכה הזאת שלא הצלחתי לבטלה. ניגשתי אל הבחור לפני ההרצאה ואמרתי לו: "תוכל לגשת איתי רגע לצד? אני רוצה לומר לך משהו". הוא ענה לי כשחיוך גדול מרוח על פניו: "בשמחה".
אמרתי לו: "כנראה בורא עולם לא זימן אותי לפה בערב הזה שלפני יום הכיפורים והפגיש ביננו לאחר 30 שנה שנה שלא התראינו. כנראה שיש סיבה מאחורי הדבר הזה, אני רוצה לנצל את ההזדמנות ואת המתנה הזאת שקיבלתי מבורא עולם, ולבקש ממך סליחה".
הוא הסתכל עליי כאילו הסיטואציה המוזרה הזאת ברורה מאליה, כאילו הוא חיכה לסליחה הזאת במשך שלושים שנה. הוא חיבק אותי, נתן לי נשיקה ואמר לי: "אני סולח". לאחר מכן הוא צעק לאשתו: "מירי, בואי תכירי את אורי שכטר החבר שלי מהתיכון".
נפרדתי מהם והתחלתי את השיחה בתחושה של הקלה גדולה מאוד, כי בסליחה יש סוג של שחרור שמשפיע גם על מבקשי הסליחה וגם על הסולחים.
02
אני זוכר את סיפורו של חברי רועי בן טולילא (הוא כתב את הדברים בהמשך גם בספרו 'מגובה הלב') :
ב־20 במאי 2004 הוביל בן־טולילה שני צוותים של לוחמי מגלן ברחובות האפלים של העיר ג'נין. מטרת הפעולה: מעצר מחבל שעמד להוציא לפועל פיגוע באחת מערי הצפון. זו הייתה הפעם הראשונה שחיילי צה"ל נכנסו לג'נין מאז מבצע חומת מגן, שנתיים קודם לכן. בשל מורכבות המבצע הצטרפו לכוח גם שני כלבנים מיחידת עוקץ.
כש'צוות הסגירה' בפיקוד בן־טולילה החל ליצור מעגל סביב ביתו של המחבל, נשמעו לפתע יריות מרחוק. האש ככל הנראה לא הייתה ממוקדת ומכוונת לכוח, אלא נועדה להתריע, אבל אחד הכלבנים נתקף חרדה. מתוך הבהלה שאחזה בו הוא זיהה את מפקד הצוות כמחבל המבוקש, וירה לעברו 34 כדורים מטווח של חמישה מטרים. רק צעקות הַקַּשָּׁר של בן־טולילה גרמו לכלבן להבין שטעה.
בן־טולילה הספיק לומר שאינו מרגיש את רגליו, ואז קרס. מתוך 34 היריות, כך התברר בהמשך, רק אחת פגעה בו, אך הנזק שנגרם היה קשה: הכדור חצה את יד ימינו של בן־טולילה, פער חור בריאתו הימנית ופגע בחוט השדרה, מה שגרם לשיתוק מיידי בפלג הגוף התחתון. בן־טולילה איבד דם רב והיה בסכנת חיים ממשית. למרות הקרבה לבית חולים העמק בעפולה, רופא היחידה, ד"ר ניר הירשהורן, התעקש לטפל בו בשטח ולהקפיץ למקום מסוק חילוץ, וזאת בניגוד לנהלים. בשלב מסוים איבד הפצוע דופק, והירשהורן דיווח: "כנראה רועי מת". ובכל זאת הוא המשיך להילחם על חייו של בן־טולילה במשך 25 דקות וביצע ניתוח מורכב של ניקוז דם מהריאות תוך כדי החייאה. לאחר המבצע ננזף הירשהורן על התנהלותו; לימים קיבל עליה צל"ש.
שלוש פעמים הצטוו אנשי צוות המסוק לחזור לבסיס; שלוש פעמים בחרו להמשיך לעבר ג'נין. מי שהטיס את המסוק היה דני גומז, חברו של רועי מהמכינה בעצמונה, שנפל שנתיים לאחר מכן במלחמת לבנון השנייה.
רועי הפצוע פונה תחת אש לבית החולים רמב"ם, שם אושפז כשהוא מורדם ומונשם. למשפחתו נאמר שככל הנראה לא ישרוד את הפציעה, וגם אם כן – הוא צפוי לסבול מפגיעה מוחית קשה. להפתעת כולם, אחרי שבוע בן־טולילה התעורר וחזר לעצמו מבחינה מנטלית. משם החל מסע ארוך, פיזי ונפשי, של שיקום.
בספר הוא חוזר גם אל רגע טעון במיוחד, כשהחייל שירה בו הגיע לבית החולים כדי לבקרו. "אני סולח לך", אמר לו בן־טולילה, אבל התהליך הפנימי של הסליחה נמשך עוד זמן רב. רועי סיפר לי שאם באותו הרגע הוא לא היה אומר לו את המשפט הזה הוא היה תוקע את החיים של שניהם.
לפני כמה זמן רועי פגש את הבחור במקרה, בהרצאה בצפון, רועי שמח לראות אותו ולשמוע שהוא חזר לתלם, הקים משפחה והחל לעסוק בחינוך. רועי עצמו הקים משפחה לתפארת, יש לו ארבעה ילדים וזוגיות מדהימה והוא משמש כמרצה מבוקש וכקאוצ'ר מדהים.
מי יודע ואולי לאותה סליחה פשוטה היה תפקיד חשוב בהצלחתו בהמשך חייו.
