עבדים נהיינו

לא לכל עם בהיסטוריה יוצא לספר על תקופת העבדות שלו, בטח לא כל שנה בלל הסדר, מול כל המשפחה ובשירה אדירה. את זה שאנחנו עם סגולה נחמד לקבל, את העובדה שאנחנו עם נרדף עוד לא הספקנות לשכוח, אבל את העובדה שבשורשים שלנו היינו עבדים של ממש? איכשהו בהרגשה שלי זה לא ממש תפס.
אם חושבים על זה לרגע, המשמעות האמיתית של תקופת "עבדים היינו לפרעה במצרים" בחלקים גדולים בציבור הרחב לא זוכה להתעכבות בזמן קריאת ההגדה. מניסיון מדובר במין תיאור רקע יבשושי בדרך לחלקים האייקונים של ההגדה – שלא זוכה מספיק להפעלת הדמיון: העם שלנו, חי לו במצרים שנים רבות כבני אדם נחותים ובונה עבור עם אחר את האימפריה שלו, בדרך לפירוט המעניין יותר של המכות שניחתו על המצרים.
בעיני לא בטוח שההגדה של פסח מעבירה את משמעות שנות העבדות שנשאבנו אליה, אפילו את הסבל הכרוך בבניית הפירמידות היא לא מעבירה – בטח לא את המשמעות העמוקה של להיות עבד לעם אחר. וזה לא שלהגדה שלנו אין יכולת יצירתית לעשות את זה: עשר המכות הציוריות שבהן הוכו המצרים באסונות תנ"כיים הן הסצינה החזקה הראשונה בהגדה, גם קריעת ים סוף והמעבר המוצלח שלנו ופחות של חילות פרעה – נחרטו לנו היטב.
ולמה אני מתעכב על עניין העבדות? כי היא קצת חוזרת אלינו לאחרונה. משינויים בצורת העבודה שלנו היום דרך שינויים במערכת החינוך ועד תופעות כמו ׳סיפורה של שיפחה׳ – אלמנט ויזואלי בהפגנות המחאה נגד רפורמה המשפטית שמנסות להזהיר את כולנו מעבדות שמחכה מעבר לפינה. בציניות כמובן. האם אנחנו עבדים מודרניים שעובדים הרבה יותר שעות בשביל הארגון, הבוס והחשש הכלכלי? בהחלט כן. עם המהפכה הטכנולוגית ואפליקציות כמו וואטסאפ, עם הקלות שבה שואבים אותנו לעבודה בכל רגע, בסלולרי ומתוך סטנדרט חדש של עמידה בזמני תגובה מהירים – אני, ורבים מכם בעצם, לעולם לא מסיימים את העבודה בשעות המקובלות, והופכים לעבדים של מערכות שמצפות למענה גם אחרי שעות העבודה. כיום בלא מעט תחומי תעסוקה, לגיטימי להפריע לנו בשעות הערב ובסופי שבוע, ומצופה מאיתנו לענות ולתת שירות. גם מערכת החינוך כבר לא מכבדת את החופש שלכם. כמות השעות שמשקיעים הורים בעזרה בשיעורי בית ובניהול אינטנסיבי בקבוצות בתי הספר והגנים הוא גם שינוי לרעה לעומת שנים עברו.
והכי נורא? שהכל מתגמד ברגע שמישהו מקצין את היחס לעבדות ולשליטה בבני אדם. המילה עבדות עוברת בימים אלו זילות נוראית, ומספיק לראות את חודשי ההפגנות בהובלת מיצג ׳סיפורה של שיפחה׳, ואת הקלות הבלתי נסבלת שבה מבהילים את הציבור ומדכאים לנשים את הנשמה באמצעות גלימה אדומה, כיסוי פלסטיק לבן לעיניים ודמיון מופרע שהרפורמה המשפטית תביא לדיכוי נשים.
המיצג המטורלל שכלל השבוע גם את הזמרת קרן פלס מופיעה בבגדי השיפחה וגם דמות של שיפחה עומדת ליד עמוד תלייה – הוא בסופו של דבר מהלך תודעתי בלתי מתקבל על הדעת כנגד מפלגות דתיות בממשלה. בעיני לא מעט נשים בישראל, מעבר לפינה ממתינים חוקים שיהפכו אותן לחופשיות פחות וכשקופות בעיני החברה. אם רק היינו מתעסקים בתופעות אמיתיות שגורמות לנו להיות פחות חופשיים ויותר עבדים – ולא בגימיקים שפחתיים, אולי היינו פנויים לטפל בהם ולהיות, כמו שמגיע לנו, יותר בני חורין.
חג פסח שמח! ■