בעוד ימים ספורים נסב כולנו אל שולחן הסדר. במרכז ההגדה עומדות השאלות של ארבעת הבנים. נעיין תחילה בשאלתו של הבן החכם "מה העדות, החוקים והמשפטים אשר צוה ה' אלוהינו אתכם".
הבן החכם, כשמו כן הוא, מודע לחלקים שונים בקיום התורה ומחפש להבין את המשמעות הפנימית של קיום המצוות. דווקא משום כך, קשה להבין את תשובתו של בעל ההגדה "אף אתה אמור לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". הלכה זו היא האחרונה בליל הסדר, ומלמדת אותנו שיש לאכול את האפיקומן על השובע. אך כיצד יש בכוחה של הלכה זו, חשובה ככל שתהיה, לענות על שאלתו המקיפה והכוללת של הבן החכם?!
הבן החכם איננו כופר בקיומו של מנהיג לעולם. יתרה מכך, הוא מכנה את בורא העולם בשם
"א-לוקינו", ובכך מכניס עצמו לכלל ישראל. אך עניין אחר טורד את מנוחתו: הקרבה לבורא העולם אמורה להיות טבעית וספונטנית אך ריבוי המצוות ופרטי ההלכות הרבים מונעים מהאדם לעבוד את בוראו בדרכו הפרטית.
אם התורה היא טבעית לאדם, מדוע יש צורך ב"עדות חוקים ומשפטים" המחייבים את כלל המאמינים בצורת עבודה זהה כלפי הבורא. מדוע לא יתן האדם דרור לרגשותיו ויפלס לעצמו דרך ייחודית בעבודת ה'?!
בעל ההגדה מודע לחכמה שבשאלה זו. לא נוכל לכחש כי מסגרות ההלכה הנוקשות עלולות לפגוע בנתינה הייחודית והאישית שלנו כלפי הבורא. נוסחי התפילה המדויקים, סעיפי ההלכה המרובים והנוקשים, עלולים להקשות את יכולת ההתחברות של המאמין הבודד כלפי בוראו.
מהי אם כן תשובת בעל ההגדה לשאלה זו?
"אף אתה אמור לו אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".
עובד ה' אמיתי אינו עובד את קונו בגין התחברותו למעשה מצוות זה או אחר. כמובן שאנו שואפים לחוש את העונג שבמעשה המצוות, אך איננו יכולים להתנות את קיום המצווה ברמת ההזדהות שלנו עם עניינה של המצווה כפי שנתפסת בשכלנו. כל יהודי מישראל שואף לחוש את השמחה בלימוד תורה. אנו מאמינים, כמובן, שקיום מצוות לימוד תורה מטהרת את נפשותינו ובכך אנו גורמים טובה לעצמנו, למשפחתנו ולעולם כולו.
אך אין בכך די כדי להסביר את מסירות נפשנו להדבק במצווה זו. התשובה האמיתית והנכונה ביותר היא שאנו לומדים תורה, כי הקב"ה ציוה עלינו ללמוד. אנו עבדיו, ועלינו לקיים את שליחותינו בעולם. דברים אלו נכונים ביחס ללימוד תורה, ולגבי כלל המצוות.
כאשר אדם מתנה את קיום המצווה ברמת התחברותו למעשה המצווה, הוא עובד ברמה מסוימת את עצמו. הוא רואה במעשה המצוות אמצעי להפקת תענוגות.
לעומת זאת, כאשר האדם חש קושי בקיום מצווה כזו או אחרת, אך בכל זאת ממשיך לקיימה עקב ציוויו של קונו, הוא מכריז קבל עם ועולם, כי הוא עבד של בוראו. לחייו יש שליחות, והוא מתאמץ להגשים שליחות זו.
דווקא משום כך, מזדרז בעל ההגדה לענות לבן החכם "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן". הבן השואל ודאי ציפה לקבל תשובה אמונית פנימית שתשכנע אותו להבין את ההגיון שבקיום כל המצוות. אולם תחת זאת בחר בעל ההגדה לענות את האמת הפשוטה: קיום ההלכות של ליל הסדר היא התשובה האמיתית לשאלתך. לא רעיון מוסרי כזה או אחר ולא ניסיונות שכנוע בלתי פוסקים. פשוט קיים את ההלכה מתחילתה עד אחרונת ההלכות, עד האפיקומן כי כך ציוה בוראנו ועלינו לקיים את פקודתו.
תשובת בעל ההגדה שנכתבה לפני אלפי שנים, מהדהדת באוזנינו ביתר שאת וביתר עז בדורנו. השאיפה להתחבר למעשי המצוות היא ראויה ונכונה, אך היא לעולם לא תהווה תנאי לקיום המצווה
