״את גרה בירושלים?״
אני מחייכת.
״לא״.
וזה קטע. קטע שחוזר על עצמו שוב ושוב ושוב. מאז שיצאתי לחיים בוגרים ועצמאיים, שהתחלתי את דרכי שלי בעולם, אנשים חדשים שאני לא מכירה שואלים אותי את השאלה שכתובה בשורה הראשונה.
והם שואלים אותה בכזו וודאות, בכזה ביטחון, כמו קובעים עובדה. אבל אני בכלל לא אמרתי להם דבר כזה, מן הסתם, ואפילו לא ציינתי את מקום מגוריי המקורי.
אז מה קורה כאן?
״איך נראים אנשים ירושלמיים?״, אני שואלת בחיוך לאחר שאני מעמידה אותם על טעותם.
הם אף פעם לא יודעים להגיד לי ומתחילים ממש לתהות מה התשובה לשאלה. ״בגדול״, הם מסכמים לאחר שקצת התפתלו ולא מצאו הגדרה מדוייקת, ״את פשוט נראית ירושלמית. משהו בוויב ובכל הלוק הכללי״.
ואני מחייכת פעם נוספת כי אני כל כך אוהבת את השיחה הזו, ובכלל עצם העובדה שהיא חוזרת על עצמה הרבה פעמים, מאד מחמיאה לי.
—

שמעתם על סינדרום ירושלים? אז לא, אין לי כוחות משיחיים ואני לא חושבת שאני מייצגת דמות מקראית, אבל תמיד אני צוחקת שאולי יש בי קמצוץ של קמצוץ של קמצוץ מהעניין.
אדייק: תמיד תמיד כשאני מגיעה לירושלים, יש בה איזה קסם כזה. וכן, זה בהחלט בהשוואה לכל מקום אחר שהייתי בו מאז שאני חיה כאן על פני האדמה. איך אסביר? זה מרגיש שבעיר הזו, שיש בה הכל, באמת הכל מהכל, האנרגיות תמיד מסתדרות באופן נכון. תמיד כשאני מנסה להסביר את הרעיון הזה, אני יוצרת עם ידיי צורת מעגל באויר. הרמוניה. יש הרמוניה בעיר הזו, וזה מוחש באוויר שלה. והמעגל הזה, הוא הקסם. קסם של אנרגיות טובות.
—

והיא תמיד קראה לי, העיר הזו, באופן שהוא באמת לא מוסבר או רציונאלי. כנראה פשוט כי היא הלב שלנו. והיא בהחלט לב פועם, לב פועם בחוזקה. לפעמים בשמחה ופעמים שבעצב, אבל היא פועמת וחיה ונושמת, ועדינה ובועטת, וסופר עדכנית וכל כך עתיקה, ומרשימה שכזו וגם פשוט פשוטה.
והיא הכל, ויש בה הכל.
—

ותמיד היה בי חלום כזה, לגור בה, בעיר היפה הזו. ואם לא לכל החיים, אז לפחות לתקופה. ואם אתם עוקבים אחרי הטור הזה באופן קבוע, אתם יודעים שאני בתקופה כזו שאני מגשימה חלומות וברוך ה׳ הקב״ה מסייע בידי להגשימם.
ואז זה פשוט קרה. כלומר, זה לא היה פשוט, אבל זה קרה.
והנה, אני פה.
עברתי לג׳רוסלם.
—

ומדהים פה, בחיי.
כמה יופי, כמה אור, כמה טוב יש בעיר הזו. והירושלמים שפה צוחקים עליי שאני מתלהבת והולכת לכותל, ואומרים שעוד מעט זה יעבור לי. אבל אני מקווה שזה לא יעבור לי. ואני מקווה שאני אמשיך להתרגש מהעיר הזו, ולהתפעם ממנה שוב ושוב כמו שהיא עצמה פועמת.
ונראה שהכל פה (כמעט) כשר, באופן שהוא דאבל משמעותי: גם האוכל, אבל גם הפעילויות והחוויות, אם אתם מצליחים לרדת לסוף דעתי. וכל הזמן בונים, בכל מקום. וגם בכל זמן שיש מתפללים, ותמיד, היכן שלא אסתכל, מישהו מחזיק סידור ביד. וזה כל כך מחמם את הלב ומשמח כי גם אני כזו שתמיד מחזיקה ביד סידור.
—

והיו לי כמה ימים קצת יותר חופשיים כאלו, כשרק נחתתי פה. ופשוט נתתי לעצמי להיות, בלי שום תכנון או התקדמות או סטופר. פשוט ישבתי והתבוננתי. נשמתי את ירושלים. ממש נשמתי אותה, סופגת את האנרגיות הטובות האלו, את החן המהפנט שבה. קסם של אנרגיות טובות.
וזה לא קל לעשות מעבר ומישהי שאלה אותי לפניו אם העיר הזו לא קצת גדולה מדי בשבילי. וזה הכניס בי חשש, ורק כשממש עברתי, הבנתי שלא. היא ממש לא גדולה עליי. היא פשוט בול. כזו מדוייקת. כי היא הלב.
ועם המעבר משהו בי, בלב, נרגע וידע שמצא את מקומו. מבטיחה לכם.
ירושלים של (זהב ושל נחושת ושל) אור? הנה אני מגיעה.
—

ואם תראו בחורה שמחזיקה סידור ביד ומסתכלת בלי סוף, מתבוננת, בלי בכלל להציץ בנייד ובלי להתנצל על המבט הממושך, תדעו שזו אני, נושמת את ירושלים.
—

״את גרה בירושלים?״
אני מחייכת.
״כן״.