"אני יודעת ידיעה פנימית אמיתית", אומרת רננה (31), "שהמסע שעברתי נותן כוח ומושיט יד לאנשים שמזדהים או חווים דברים דומים. לכן אני מוכנה ורוצה לדבר על זה, גם אם זה לגמרי לא קל".
נפגשנו לשיחה על הדיסק שלה – 'עטופה'. פגשתי אישיות מרתקת, יוצרת מקורית ומוכשרת שאינה מפחדת לגעת בכאב הכי עמוק, גם זה שלא מצטלם יפה, ולתת לו ביטוי. בשירה שלה אי אפשר שלא להרגיש את המקום הפנימי שממנו נובעות המילים, והן גם מזמינות אצל השומעים מסע אל נבכי הנפש.
את האלבום 'עטופה', שאת מרבית השירים בו את כתבת והלחנת, עיבד והפיק מוזיקלית אלנתן שלום, שאחראי ללהיטים של אומנים מהשורה הראשונה, ובהם חנן בן ארי, מירי מסיקה, דוד ד'אור ועוד רבים וטובים. קחי אותנו לנקודת ההתחלה.
"מגיל 4 אני מנגנת. בהתחלה בפסנתר, ואחר כך בגיטרה ובמפוחית. מגיל צעיר אני גם כותבת. היום אני יכולה לומר שאפיק הביטוי הזה הוא חלק מהדי-אן-איי שלי, כמו שאחרים נושמים אוויר אני זקוקה לכתיבה. בתיכון התחילו לזרום דרכי גם לחנים. אבל הכול ביני לבין עצמי.
"לפני כשש שנים הגעתי לאלנתן שלום. רציתי שיעשה עבורי פלייבקים לשירים כדי שאוכל לצאת להופיע. רק פלייבקים", היא צוחקת. "אמרתי לאלנתן שיש לי חלום להוציא אלבום, אבל לא בשלב הזה. תוך כדי העבודה איתו הבנתי שמשהו קורה לי, ואני לא באמת יכולה להתעלם מהרצון האמיתי. וכך בעצם עשינו שינוי לכיוון הגשמת החלום".
מאחורי השירים
"השירים שלי הם החיים שלי. גדלתי בתוך אלימות, אבא שלי האשים אותי בכל דבר רע שקרה לו בחיים, ולי כילדה לא היה שום דבר טוב משלי. עוצמת ההאשמה מצד אבי הייתה כל כך גבוהה, חסרת פרופורציות וחסרת יכולת הכלה, שבגיל צעיר מאוד הבנתי שמשהו כאן לא הגיוני. לא הגיוני שלכל הרע שבעולם שלך אני אחראית. ילד קטן לא מסוגל להכיל כל כך הרבה רוע.
"על החיים בצילו אין שיר ספציפי, אלו הן שנות ילדותי ונעוריי. אבל אחרי הלידה של נעם, ילדי השני, התעורר בי הרצון להרגיש פעם אחת גם עטופה ומוגנת כמו תינוקת. אז כתבתי את 'צל במדבר', שיר שהוא תפילה שמישהו ידאג לי, יחשוב עליי ויראה אותי לעומק כמו שאני רואה את התינוק שלי. לא בפן הטכני אלא הנפשי שמאחוריו".
אחד השירים המרגשים באלבום הוא השיר 'מחכה', שיר שכולו חמלה. השיר הזה נכתב בכלל על האדם שפגע בך מינית. מאיפה הכוחות לכתוב כך על מי שפגע בך במקום הכי כואב?
"הפגיעה בי הייתה בתחילת היסודי, גיל צעיר, והשיר נכתב רק לפני כמה שנים. זה אחד השירים שמעורר הרבה תגובות לא קלות, אני יודעת. באות נפגעות אחרי הופעה וכועסות עליי איך אני יכולה לסלוח ולכתוב כך. מבחינתי אני עוברת את התהליך שלי, את הריפוי שלי. ואני רואה אותו, אין לו כלום בחיים, ואין לי מה להוסיף על הכלום שאין לו.
"היום יש לי חמלה כלפיו, והיא הגיעה רק אחרי שהעובדת הסוציאלית שלי הכריחה אותי בטיפול לכעוס עליו. זה לא היה קל, לקח לי שנה וחצי לדבר על זה בטיפול. מאיפה הכוחות לכתוב כזה שיר על אדם שפגע בי? אין לי תשובה. לא תכננתי לכתוב שיר. פשוט ישבתי, וזה בא. זה היה צורך קיומי עבורי באותו רגע, בלי תכנון שזה יהיה שיר עם מנגינה ומישהו יקרא את זה.
"אלנתן הלחין את המילים שלי, אבל עדיין לא חשבתי שזה ייכנס לאלבום, ולא הייתה לי מחשבה לשיר את זה בעצמי. זה היה כמו ריפוי. בסוף זה נכנס, וכשהקלטנו רוב השיר אני ממש בבכי. מחזיקה את עצמי שהבכי לא יצא, כי אני צריכה להוציא מילים, אבל הקול שלי שבור שם, הלב שלי שבור שם. כשסיימנו להקליט פרצתי בבכי של שנים".
רגע מכונן בדרך
"במקביל להפקת האלבום התחלתי הופעות סלון. גיטרה ואני. זה היה מסע מרגש עם הנשים, ומכיוון שזה כל כך אינטימי, הלב שלי היה מונח שם על השולחן. בהופעות אני מספרת לפני כל שיר על ההקשר שבו נכתב. מספרת על הבית שגדלתי בו, על הזוגיות ועל האתגרים שיש בה לצד כל הטוב המבורך, על הציפייה להיריון השני ועל המסע שעברנו שם, על התפילה לשמירה על הילדים וגם על הפגיעה המינית. תמיד הכול בזהירות, להגיד ולא להגיד. אני יודעת שלא כל אחד יכול להכיל המון עומס של חיים של מישהו אחר.
"אחת החוויות הבלתי נשכחות הייתה כשהופעתי בהוסטל לצעירות. פגשתי שם נערות בנות 12–19 שכל הבלי העולם הזה עברו עליהן בגוף ובנפש, לעיתים בכפייה קשה מצד הסביבה. החספוס שלהן ניכר כלפי עצמן ואחת כלפי השנייה. הייתה הופעה מדהימה, ואחרי שהיא הסתיימה הן ביקשו שאשאר עוד ועוד. לא נתנו לי ללכת.
"ישבנו ושרנו שירים שהן ביקשו, ובסוף עשינו סבב ובו כל אחת אמרה משהו טוב על עצמה. זה היה מכונן. לכמה רגעים הן עצרו את הציניות ואת החרבות השלופות ונתנו מקום אחת לשנייה וללב של עצמן. כל אחת מצאה פתאום נקודה טובה על ובעצמה. אולי בפעם הראשונה בחיים".
איפה נפגוש אותך כיוצרת בעוד חמש שנים?
"אני בתהליך להבין את הנפש שכותבת ומלחינה, בתהליך להבין איך לעשות את זה נכון. בעוד חמש שנים בתפילה להופעות גדולות, להשמעות ברדיו ואולי אפילו לעוד אלבום. חולמת שתהיה לאנשים רפואה בלב מהשירים שלי".
את הכאב האישי שלה, אומרת רננה, היא משמיעה לעולם בשביל אחרים שנמצאים שם, אבל לצד הכאב חשוב לה שיישמע גם הקול של התקווה והסיכוי: "בסופו של דבר קמתי והקמתי משפחה. יש לי בעל אהוב ושלושה ילדים מופלאים. היום-יום שלי לא עצוב אלא לגמרי בית וילדים, יצירה ושירה. השמחה והאופטימיות הן מנת חלקי, אבל זה לא בא מהשמיים, זה בא אחרי כמויות של כאב וצער, וחשוב לי להעביר את המסר שזה אפשרי".
אומנים ויוצרים מקוריים מוזמנים להפנות אייטמים למדור liatyos@gmail.com
