ברית מילה בירושלים, חורף תרפ״ב, מאה שנה בדיוק. הסנדק: הרב קוק. המוהל: ה״בר פלוגתא״ שלו, רבי יוסף חיים זוננפלד, רבה של העדה החרדית העצמאית בירושלים. איך ישפיע הדבר על השקפותיו של הרך הנימול? כצפוי, הוא גדל להיות בעל מידות, בעל חסד וענוה, אבל גם איש של שלום ומורכבות נדירה. תלמיד חכם מופלג, ללא תפקיד רשמי של רב, ראש ישיבה, ר״מ או פוסק, המזוהה עם כל הקבוצות והעדות. רבים מבוגרי ישיבות נתיב מאיר, הכותל, מעלה אדומים, הגולן, פורת יוסף, היכל אליהו של הרב בו׳צקו, וכן רבים מתלמידי החכמים שבירושלים יזכרו אותו כ׳חברותא׳ שלהם, כביכול, או סתם כחבר מקשיב. שמו היה רבי בנציון פריימן, ובשבת ט׳ כסלו היה היארצייט שלו. כדוגמא למורכבות: הוא היה מתפלל ביום העצמאות תפילה חגיגית בישיבת הכותל, מודה לקב״ה על הנסים הגדולים שזכינו להם, ואחר כך היה הולך להתפלל במנין אומרי סליחות ב׳מאה שערים׳, בוכה ומתפלל על מה שחסר עדיין. על כך אמר הגרש״ז אויערבך שזה יכול להיות רק אצל ר׳ בנציון, בזה הוא היה ‘חד בדרא׳.
פעם למדתי איתו סוגיא, אמרתי את טענותי, הוא הגיב, ומן הסתם השיחה הסתיימה כשניגש אליו אדם באיזו בקשה לעזרה. כך נראו חייו, שזורי תורה וחסד. זמן רב אח״כ פגשתי אותו בעיר העתיקה בירושלים, הוא מקדים שלום ואומר – ‘יש חדש אצלך? כי חשבתי שאולי יש תירוץ לקושיא ברש״י…׳. הוא היה קצר רואי וחשבתי שהתבלבל בזיהוי, עד שהוא הזכיר לי מה אמרתי בזמנו בסוגיא פלונית…
כשסיימו לאכול בישיבה, במקום לזרוק – הוא ‘מיחזר׳. בימים ההם לא קראו לזה כך. את מיכל הגבינה שלא נגמר בארוחת הבוקר הוא ‘הציל׳ מהפח. כיצד? הוא לקח שקית חלב שהתרוקנה, חתך את חלקה העליון, מילא אותה בגבינה טובה ושם בצד במקרר. פעם מישהו הסתקרן לדעת לאן זה מגיע, עקב אחריו וראה אותו מוסר את זה בבית אחד מעניי ירושלים. הוא הכיר אותם כשם שהכיר את גדולי התורה הנחבאים בין סמטאות העיר, ואכתוב על כך בע״ה.