גליון 511

אורי שכטר

עם הנצח

אורי שכטר

אורי שכטר

מנהל אגף שורשים ופעיל חברתי

הסוכן שישב מולם היה נראה חמור סבר מתמיד. הוא אמר להם שיש הרבה מאוד הוכחות לפעילותם והם הולכים להיענש בצורה חמורה מאוד. הוא לקח את הטופס וחתם להם על סירוב לנצח.

הסוכן שישב מולם היה נראה חמור סבר מתמיד. הוא אמר להם שיש הרבה מאוד הוכחות לפעילותם והם הולכים להיענש בצורה חמורה מאוד. הוא לקח את הטופס וחתם להם על סירוב לנצח.

01
לעתים יש לנו נטיה להסתכל על מה שקורה כאן ועכשיו, בימים אלו של חודש אלול שבהם אנחנו אמורים לא להתייאש מנפילתנו העכשווית ולהיכנס לייאוש אלא אנו אמורים להסתכל על התמונה השלמה והכוללת הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית ולהבין שאנחנו עם הנצח.
בשנות השמונים חיו בללינגרד שברוסיה לא מעט יהודים אבל היה אסור ללמוד עברית ויהדות, ומי שהיה לומד היה נאסר. חיו שם שני חברים צעירים שבשמם העברי נקראו אריה ואהרון. שני הצעירים האלו לימדו את הנוער והצעירים יהדות, עברית וציונות.
סוכני הקג”ב (הגוף המרכזי שעסק בריגול והיה ארגון הביון והמשטרה החשאית של ברית המועצות) שבמקום הזהירו אותם לא מעט שאם הם ימשיכו ללמד עברית או יהדות הם יענשו בחומרה ובאמת בשלב מסוים הענישו אותם והם קיבלו מכתב מהקג”ב שהם הפכו להיות סירובניקים. זה אומר שאסור להעסיק אותם בשום עבודה, אסור להם ללמוד בשום אוניברסיטה וגם אסור לאף אחד להשכיר להם דירה.
בכל שלושה חודשים היו קוראים להם למשרדי הקג”ב בללינגרד והיו מעריכים להם את תוקף המכתב.

02
יום שישי אחד בערב הם הוזמנו למשרדי הקג”ב, הם הלכו ברגל לא מעט קילומטרים בשלג כבד (הם לא רצו לחלל את השבת) וכשהם הגיעו למשרדי הקג”ב הם היו בטוחים שהנוהל הרגיל יקרה – יאשימו אותם בפעילות חתרנית ויחתמו להם על היותם סירובניקים לעוד כמה חודשים.
הסוכן שישב מולם היה נראה חמור סבר מתמיד. הוא אמר להם שיש הרבה מאוד הוכחות לפעילותם והם הולכים להיענש בצורה חמורה מאוד. הוא לקח את הטופס וחתם להם על סירוב לנצח.
הם הסתכלו אחד על השני כאילו השמיים נפלו מעליהם.
כשהם יצאו ממטה הקג”ב אהרון אמר לאריה, זהו אין לנו בשביל מה לחיות קיבלנו סירוב לנצח, בוא ניקח פח בנזין ונשרוף את עצמנו יחד.
אריה אמר לו, בוא ננסה לראות מה עושים במשך השבוע הקרוב, אם לא נימצא פתרון אני איתך.
הם הלכו ברגל שבורים לגמרי בחזרה לאזור שבו חיה הקהילה היהודית בללינגרד.
כשהם התקרבו לבית הכנסת הגדול בללינגרד הם ראו אור בוקע ממרתף בית הכנסת.
הם נכנסו לבית הכנסת וראו את הרב בן ה- 90 לומד תורה במקום (הרב תמיד צחק ולא פחד מגזרות השלטון, הוא היה אומר ‘אני כבר בן 90 מה יכולים לעשות לי?’)
הם הגיעו לרב, והרב מיד הבחין בפניהם הנפולות, ושאל אותם ‘אהרון ואריה, מה יש לכם, אתם תמיד שמחים מה קרה?’
הם הוציאו את המכתב החתום ואמרו לו, ‘הרב קיבלנו עכשיו סירוב לנצח’.
הרב הסתכל עליהם עם חיוך גדול ואמר, ‘סירוב לנצח, זה הזמן להוציא את הכוסיות ואת הוודקה הכי משובחת מהארון ולחגוג’.
הם הסתכלו על הרב וחשבו שהשתבשה עליו דעתו לגמרי.
‘הרב לא מבין, קיבלנו סירוב לנצח, אנחנו גמורים לגמרי, אין לנו בשביל מה לחיות
והרב ענה, ‘הבנתי שקיבלתם סירוב לנצח ולכן אני חוזר שוב שאנחנו צריכים להרים לחיים ולחגוג’.
שניהם הסתכלו על הרב ושאלו ביחד: ‘הרב אנחנו לא מבינים, תסביר לנו, מה כל כך משמח בסירוב לנצח?’
והרב ענה, ‘הם יכולים לתת לכם סירוב לשלושה חודשים , לחצי שנה או אולי לשנה שלמה, מי שאחראי על הנצח זה רק בורא עולם ואם קבלתם סירוב לנצח סימן שהכל הולך להתהפך ואתם הולכים לצאת לחופשי’.
והרב מזג להם את הוודקה וצעק בכל גדול ובשמחה ‘לחיים’.
כמה חודשים לאחר מכן נפל מסך הברזל אריה ואהרון עלו לארץ ישראל והקימו משפחות לתפארת אחד מהם גר במרכז הארץ והשני גר באזור גוש עציון.

03
ואוסיף סיפור נוסף על עם הנצח…
לפני כמה שנים סיפר לי חבר שמשמש כרב צבאי בבסיס גדול בצה”ל: ‘יום אחד פנה אלי מפקד הבסיס וסיפר לו שלבן שלו יש בר מצווה, למרות שהוא ואשתו לא התחתנו דרך הרבנות, הם רוצים שלבן שלהם תהיה בר מצווה יהודית לפי כל הכללים. הרב עשה תהליך שלם עם הילד המתוק כולל הוא הכנה של הילד לקריאה בתורה. האירוע התקיים בבית הכנסת שבבסיס. כל המשפחה הגיעה בשבת בבוקר לתפילה ולקריאת התורה. ההתרגשות הייתה גדולה בעיקר כשהילד עלה לתורה.
גם הסבא שגילו מעל גיל 90 (הוא נולד בשנות העשרים בקיבוץ בצפון הארץ) עלה לתורה. הוא סיפר בהתרגשות שפעם ראשונה הוא נוגע בספר תורה וכמובן שזו לו הפעם הראשונה שהוא עולה לתורה. כשהסתיים האירוע ההורים של הילד התנצלו קצת על הבלאגן שכל האורחים עשו כולל צילומים מחוץ לבית הכנסת (את בית הכנסת ואת המעמד הם כיבדו ולא צילמו בתוך בית הכנסת).
לאחר שהתחילו כולם להתפזר ראיתי את הסבא יושב ליד בית הכנסת על ספסל ובוכה. שאלתי אותו, מה קרה למה אתה בוכה? הסבא הסתכל עלי ושאל:‘אני כל חיי גדלתי בקיבוץ ובאווירת שהייתה בקיבוצים, זה לא מאוחר בשבילי להתחבר ליהדות שלי’? שמתי את היד על הכתף שלו וענית לו : ‘לא, זה אף פעם לא מאוחר, היהדות שלנו היא הנצח ולנצח תמיד אפשר להתחבר…’

שתפו

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב print
שיתוף ב email
גלילה למעלה