בקול רב

עשרה דברים שלא ידעתם על עמלק

1. לא ייאמן, אבל אנחנו קרובי משפחה

עמלק היה בנו של אליפז בן עשיו. כלומר, בן דוד שני שלנו.

סיפור הולדתו הוא מזעזע למדי. על פי חז״ל אליפז נאף עם אשתו של אדם בשם שעיר החורי ונולדה להם בת ושמה תמנע. אליפז לקח אותה בתור פילגשו ומהם נולד עמלק. כלומר, משילוב של ניאוף וגילוי עריות. אבל אם חשבתם שרק ההתחלה גרועה, חכו ותראו לאן זה מתדרדר.

2. דעאש זה כאן

עם השנים צמח מעמלק עם אכזרי ודורסני שבמשך מאות שנים הפיל את חיתתו על העולם הקדום. הוא התמחה בפשעי מלחמה, ביצע מעשי שוד וביזה והותיר הרס וחורבן בכל מקום בו דרכה רגלו. שיטתו הפחדנית היתה ״לזנב בנחשלים״. לתקוף במפתיע מהעורף, לרצוח, לערוף ולשרוף, לחטוף נשים וילדים ולמוכרם לעבדים. עם ישראל היה אחד מקורבנותיו. עוד לא הספקנו להתאושש משעבוד פרעה וכבר הותקפנו באכזריות על ידי עמלק בלא שום התגרות מצידנו.

3. רוע מזוקק

על פי תורת הקבלה העולם שלנו מורכב מטוב ורע מעורבבים. בכל דבר חיובי יש גם מעט שלילי, ובכל דבר רע מסתתר גרעין טוב. לכלל הזה יש יוצא דופן אחד: עמלק. ה-DNA של העם הזה הוא רוע טהור ומזוקק ומה שמניע אותו הוא יצר הרס וחורבן.

היחס אליו הוא בהתאם: אותה תורה שמלמדת אותנו לרחם ולחמול, מזהה את עמלק כסוג של ׳גידול ממאיר׳ בגוף העולם. הדרך היחידה להציל את האנושות היא בניתוח חירום של כריתת הנגע. ״תמחה את זכר עמלק מתחת השמים״. רק כך ניתן יהיה להציל את העולם מפגיעתו הרעה ולהביא אל חזון השלום העולמי שעם ישראל חותר אליו.

4. המלך שהחמיץ

מלך ישראל הראשון נשלח על ידי שמואל הנביא למחות את עמלק. אבל שאול היסס. הוא חש עכבות מוסריות וחמל על אגג. בעקבות כך הוא הודח ממלכותו. כמה אירוני שבסופו של דבר שאול עצמו זכה ל״המתת חסד״ על ידי איש עמלקי בעת הקרב נגד הפלישתים (שמואל ב,א,טז).

גם דוד סבל מנחת זרועם. כשהוא ואנשיו עזבו את צקלג העיר הותקפה על ידי עמלקים. הם העלו הכול באש ולקחו בשבי את הנשים והילדים. דוד לא התייאש, רדף אחריהם והציל את החטופים.

5. ״הפתרון הסופי״

חולפות עוד כחמש מאות שנה ועמלק שוב מרים את ראשו. בְּפָּרַס קם המן האגגי ומקדים את היטלר עם היוזמה השטנית ״להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים״. מאז ועד היום אנו קוראים את פרשת זכור בשבת שלפני פורים כדי להסמיך בין המצווה לזכור את עמלק לבין הקיום שלה על ידי מרדכי ואסתר.

6. זכר או זייכר?

קריאת פרשת השבוע נקבעה על ידי חכמים, אבל קריאת פרשת זכור היא מהתורה. זו הסיבה שנהגו לדקדק בה מאד ולעשות זאת במגוון נוסחים. בית הכנסת מלא עד אפס מקום ובעל הקורא חוזר פעמיים על ״תמחה את זכר עמלק״ – פעם אחת בְּצֵירֶה ופעם אחת בסֶגוֹל. עם זאת חשוב לציין שזהו הידור אך מצד הדין גם אם אשכנזי שמע קריאה תימנית, ולהפך – יצא ידי חובה.

7. ואם אפגוש פתאום עמלקי?

האם מי שנתקל בילד עמלקי ברחוב צריך להרוג אותו? התשובה שלילית. הרמב״ם כותב: ״אין עושים מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראים לו לשלום״ (הלכות מלכים ומלחמותיהם ו,א). כלומר, אם העמלקים ישנו את דרכם ויחזרו למוטב – לא תהיה עוד מצווה להילחם בהם. אך אם הם אוחזים בדרכם הרעה ורוצים לפגוע בנו – יש להילחם בהם עד חורמה ולמחותם.

8. ומה לגבי גיור?

לדעת רבי אליעזר התשובה שלילית: ״נשבע ה׳ בכיסא הכבוד שלו, שאם יבוא עמלקי להתגייר, לא יקבלו אותו״ (מכילתא פרשת בשלח).

אך להלכה הרמב״ם פסק אחרת: ״כל הגויים כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה הרי הן כישראל לכל דבר״ (איסורי ביאה יב,יז), ולא ציין שהעמלקים שונים בזה. בגמרא אף מובא ש״מבני בניו של המן לימדו תורה בבני ברק״ (סנהדרין צו,ב), משמע שהיו כמה מהם שהתגיירו.

9. ומה בימינו?

כבר בימי חזקיה המלך (לפני 2700 שנה) הרגו את ״שארית הפליטה אשר לעמלק״ (דברי הימים א,ד,מג). האם אולי בכל זאת כמה מהם שרדו? ייתכן, אך בכל אופן כיום אין סיכוי לזהותם. עוד בימיו של חזקיהו בא סנחריב מלך אשור ו״בלבל את האומות״. שיטתו הייתה להגלות עמים מארצם ולערבבם זה עם זה, כך שגם אם נשארו עמלקים הם נטמעו ונעלמו בין העמים האחרים.

10. תפיסת עולם עמלקית

רבי חיים מבריסק חידש על סמך דיוק בלשון הרמב״ם שכל עם שרוצה להשמיד את ישראל דינו כעמלק ויש חובה למחותו.

בנו, הרב משה, החיל דין זה על הנאצים, ונכדו הרב יוסף דוב מבוסטון הזכיר זאת ביחס לעמי ערב שרצו להשמיד את מדינת ישראל.

אחרי טבח שמיני עצרת נשמעו כמה דוברים בישראל, כולל נשיא אוניברסיטת תל אביב, שהכריזו שיש לקיים עכשיו את המצווה בחמאס ו׳למחות את עמלק׳.

למעשה הדעה המקובלת בפוסקים אינה כזו, ועמלק הינו גזע ולא כל מי שאוחז בתפיסת עולם שמתנגדת לישראל.

בעולם החסידות נתנו למצווה הזו גם משמעות רוחנית והרבו לדבר על המאבק ב׳נטייה העמלקית׳ שבנפש. אותה גישה שלילית שמקררת את ההתלהבות מהקודש (״אשר קרך בדרך״) וגורמת לספיקות ופקפוקים באמונה (עמלק בגימטריה ספק). כאשר האדם נלחם ומנצח את הנטיות השליליות שבתוכו הוא מגביר את כוח הטוב בעולם ומסייע למחות את זכרו של עמלק. ■

הרב יוני לביא מראשי ארגון קהלים ומרבני ברקאי

עוד במדור זה

כתיבה וחתימה (טובה)

ספטמבר 14, 2023

לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר).
הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו.
עד כאן למדנות תלמודית.
בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה?
במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה.
אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם.
מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים?
כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה.
למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת.
אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה.
מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה.
גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית.
תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■