- לפני כשלוש שנים התקשרתי לידיד שחגג יום הולדת 100, לאחל לו מזל טוב. שאלתי אותו על ההרגשה של חגיגת 100 בתוך הגבלות קורונה וסכנותיה. והוא השיב: ״טוב, אתה יכול להעריך שעברתי כבר כמה דברים בחיים…״.
לאחרונה הוא אמר לי: ״אני אוחז בזרועי, מוודא שאינני חולם. עשרה אחים היינו בהונגריה, ארבעה ניצלנו ממוות בשואה. זה נדיר. ברוב המשפחות לא נותר אחד, לפעמים נותר אחד, אפילו שניים, אבל ארבעה?? כשאחינו הרביעי חזר, לא חיכינו יום אחד. יצאנו מייד לארץ ישראל. הבריטים עצרו את האונייה ושלחו אותנו למחנות בקפריסין. כשחזרנו זכינו להשתתף במלחמת השחרור ובהקמת המדינה. במשך השנים זכינו ליטול חלק בהגנה על ישראל במלחמותיה וביישוב הארץ. הקמנו בתים, משפחות גדולות, ב״ה. היום יש לי נכדים ונינים שגרים ברחבי ארץ ישראל, עוסקים בתורה ובמצוות. אני יושב בירושלים ולומד בה כל יום את הדף היומי, דבר שלא זכה לו אבי, ולא זכו לו אבות אבותיי. האם זה קורה באמת? – היינו כחולמים״. - להקמת הישוב רחלים נדרשה עקשנות, כמו ביישובים רבים. בשלב הראשון אושרה שם מדרשה בלבד, ללא מגורי קבע, עם מספר מוגבל של עד 25 שוהים בו זמנית. פעם הגעתי להרצות במדרשה בשבת, עם אשתי ובננו, שהיה אז כבן שנה. החייל בש.ג. ספר את הנכנסים, והינה מסתבר שאנחנו מס׳ 24 ו-25, ובננו היה ה-26. ״לילד אין אישור״ הוא אמר. השבת עומדת להיכנס, הטענות שלנו על כך שה׳כובש׳ הקטן הוא פחות מכשיעור, לא הועילו. הגיע מפקד המחלקה, אמר שאין אישור, אבל שהוא יבקש מהמ״פ. המ״פ התקשר לבקש אישור מהמג״ד וכו׳ וכו׳. אינני זוכר עד לאיזה דרג הגיעו כדי לאשר את כניסת הזאטוט, אבל התקבל האישור בטרם נכנסה השבת. השבוע נסעתי באוטובוס שעבר דרך רחלים – ראיתי בתים לתפארת, יישוב פורח, ונזכרתי בסיפור ההוא, שלא היה לפני כל כך הרבה שנים…
- הגרז״ן גולדברג זצ״ל השתתף בסיום ש״ס משניות בבר מצווה של אחד מילדיי. סיפר לי מי שנסע עימו חזרה, שבמהלך הנסיעה דיבר הגרז״ן בהתרגשות על צעירי הדור הזה: ״מי בזמן שלנו חלם בכלל ללמוד סדר טהרות? מי מאיתנו הכיר את החלק הזה בש״ס?״ אומנם לגביו, אישית, ידועה ענוותנותו. סיפר לי לאחרונה ר׳ נחמן לוצקין, חבר ילדות שלו מבתי ברוידא, שהם היו משחקים בכדור מאולתר שהכינו מקליפות של תפוז, ככל הילדים, אבל כבר בשנים ההן היו אומרים עליו שהוא יודע ש״ס. וכן ידוע שאין כל דמיון בין עמל התורה בישיבות היום, לבין זה שהיה בעבר, אבל לפעמים גם הכמות יוצרת איכות. כמות לומדי התורה דהיום לא הייתה, כנראה, מאז חורבן הבית.
סיפר לי בעניין זה הרב שבתי רפפורט (לשעבר ראש ישיבת אפרת וראש הכולל באוניברסיטת בר-אילן), שהלך לבקר את הגאון רבי יחזקאל אברמסקי בחוליו בערוב ימיו, והרב אברמסקי סיפר לו: ״הרב מפוניבז׳ הסתובב בכל קהילות העולם, דרש דרשות וגייס כספים להקמה מחדש של עולם הישיבות בארץ אחרי השואה. פעם הוא סיפר לי בגילוי לב: ׳אני מגיע לקהילות, מספר בערגה על הישיבות באירופה שחרבו בשואה. כל הקהל גועה בבכייה, ואני בתוכם. הם בוכים על מה שהיה ונחרב, ואני בוכה גם על מה שלא היה כבר אז׳..״ ההתרחקות מהתורה החלה הרבה לפני השואה, ומצב הישיבות היום טוב לאין ערוך. - ולנס הצמא הגדול לתורה, אצל הרחוקים ביותר, אין די מקום בדף…
האם בעל הנס מכיר בניסו?
