פרשת בהר תשפ"ב

כל חייל קרבי מבין את משמעות המילה "אחי". אחי זו לא רק קרבה משפחתית, אחי זו אחוות לוחמים, זה חיבוק אמיתי, זה לתת הכול למען השני.
כאשר התורה רוצה לצוות בפרשתנו על איסור "אונאת ממון" היא משתמשת במילה אחווה: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו… וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹקֶיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱ-לֹקֵיכֶם' (ויקרא כ"ה)". למדנו שאחווה צריכה להיות לא רק בצבא, אחווה אמיתית צריכה להתגלות במסחר ובעסקים ובכל שטחי החיים. גם במקח וממכר תרגיש שהקונה הוא ממש אחיך.
לפעמים אדם מרגיש שהוא יכול לרמות בעסקים בלי שישימו לב, התורה מדגישה – ויראת מא-לוקיך. נדרשת כאן יראת שמיים ואחווה וכמו שאת אחיך מקשרי דם לא הייתי מרמה כך את אחיך מישראל, "וגם את עמיתנו הגויים…", אסור לרמות.
יש סוג נוסף של אונאה שנקרא "אונאת דברים". אונאה זו חמורה היא מאונאת ממון. פגיעה בחבר בדיבור פוגעני, פוסט מעליב ומשפיל, שיימינג מיותר וארסי, טוקבק שטחי ולא אחראי. את כל אלה לא ניתן להשיב אחור, כמו חץ מורעל שירינו שלא ניתן להשיבו.
אך יש אונאה שנראה לי שהיא שורש כל האונאות והיא הנקראת "אונאה עצמית", שאדם בטוח שהכל מגיע לו, שהוא מרכז העולם וכל העולם נברא בשבילו. יש לו תלונות על כולם; קפדן ורגזן, מריר ומאוכזב, מפאר עצמו ומשפיל את חבריו, אדם כזה הוא מלא במידה הרעה של גאווה. תיקון אמיתי לאחווה אמיתית הוא בתקון האדם (קוראים לזה ענווה…), ומתוך כך נגיע לשמירת כבוד חברנו וממונו. זו תפילתו-משאלתו של ריבונו של עולם: "בני אהובי כלום חסרתי דבר שאבקש מכם, ומה אני מבקש מכם אלא שתהיו אוהבין זה את זה ותהיו מכבדין זה את זה".