01
בשבוע שעבר התחדשו המחאות כנגד הטיוח בפרשת מותו של אהוביה סנדק.
הגעתי להפגנה יחד עם אשתי ובתנו הקטנה כדי לזעוק את זעקת משפחתו של אהוביה, ולדרוש את הפסקת הרדיפה המשטרתית אחרי נוער הגבעות. את האלימות שגילו השוטרים כלפי המפגינים אפילו אני לא צפיתי. אנשים מבוגרים שעמדו עם שלט על המדרכה הוכו באכזריות באלות, ילדים רוססו בגז פלפל, מפגינים אזוקים חושמלו ב'אקדח טייזר' ועשרות נערים שבאו לזעוק על הרדיפה המשטרתית נעצרו באלימות. גם אשתי שנשאה את בתנו במנשא ועמדה עשרות מטרים מהכביש, נאלצה לברוח ממכת״זית עם בואש שרדפה אחרי כל מפגין ש״העז״ להניף שלט מחאה.
נראה היה כי במשטרה נחושים בכל הכוח לדכא את המחאה שהתעוררה מחדש – מחאה שקמה בדיוק בעקבות אותה התנהלות אלימה ורמיסת זכויות שהובילה בסופו של דבר למותו של נער יהודי. אם למישהו עוד הייתה התלבטות אם אכן קיימת אפליה ורמיסת זכויות כלפי פעילי ימין, במשטרה דאגו להתיר את הספקות. נערות נעצרו והובלו כשהן כבולות בידיהן ורגליהן לעיני כל בניגוד לחוק, אב שהגיע לחפש את בתו בהפגנה מצא את עצמו מוכה באלימות ונגרר לבית המעצר – שם הושאר ללא אוכל ושירותים, נשים שהגיעו למחות אויימו בידי שוטרים כי אם לא יעזבו את מקום ההפגנה, יעבירו את ילדיהן לטיפול הרווחה.
השיא הגיע כשבמוצאי השבת האחרונה כוח צבאי שהובא להפגנת מחאה בצומת תפוח בשומרון כדי לשמש ככוח שיטור, קיבל פקודה ״להיכנס״ במפגינים וביצע ירי חי באוויר מעל ראשיהם של תושבים שהפגינו – בהם נשים וילדים. לשאלת מפגין מבוגר שעמד במקום עם שלט מחאה מדוע בוצע ירי חי, השיב לו הקצין כי ״היה בלאגן והיינו צריכים להרגיע״.
02
מיותר לציין שאפילו רבע מהאלימות הזאת לא ראינו במחאות אחרות, בהם השתתפו אזרחים שהשתייכו ל״צד הנכון״ של המפה הפוליטית. האלימות הזאת לא באה בחלל ריק. היא מגיעה לאחר שנים ארוכות בהם בחרו גורמים מסוימים בימין לעצום עיניים מהתנכלות מערכת הביטחון לתושבי הגבעות. את הדבר שלא הבינו אז מתחילים למרבה הצער להבין רק היום: הרדיפה שהייתה קיימת אז רק במחוזות הגבעות זלגה אל הציבור ה״נורמטיבי״ שהחל להרגיש גם הוא את נחת זרועה של המשטרה.
ההתנכלות המשטרתית שחוו עד אז אנשי הגבעות בלבד שהיו באותן השנים בקו החזית, הגיעה בפרעות תשפ״א גם לערים המעורבות בלב מדינת ישראל שהפכו לזירת קרב. מי שחוו את התנהלות המשטרה על בשרם היו בין השאר גם תושבי לוד ש״העזו״ להגן על משפחותיהם כשהיו בסכנת חיים, ומצאו את עצמם נלקחים לבית המעצר כשנשקם האישי מוחרם והם נחקרים כאחרוני הפושעים, כשבאותה שעה הפורעים ממשיכים להסתובב בחופשיות ולנסות לפגוע ביהודים.
האלימות המשטרתית הקשה שמופעלת בהפגנות ודיכוי המחאה באמצעים לא שגרתיים (שימוש בחיילים למשימות שיטור, מכת״זית בואש, שימוש באלות, ירי באויר, חסימת מפגינים בדרך להפגנה על ידי שוטרי ימ״ר ש״י החשודים בעצמם בדריסתו של אהוביה ועוד), רק מעוררת ומחזקת את החשד בקרב אנשים רבים, שפרשיית אהוביה סנדק טומנת בחובה מחדלים גדולים יותר ממקרה הניגוח והטיוח שהגיע בעקבותיו.
03
ההחתמה של כל החוקרים בתיק על הסכם סודיות בידי היועמ״ש כפי שפורסם בשבוע שעבר, השימוע לקראת פיטורין שהוגש לסגן ראש מח״ש ככל הנראה בעקבות ביקורת שהעביר על התנהלות מח״ש בחקירה והגיבוי המלא שניתן לשוטרים בכל במה תקשורתית על ידי בכירים מאוד במערכת (כולל השר לביטחון פנים) – רק מאמתים את החשדות האלה, ומצביעים על כך שכנראה הדג מסריח מראשו.
נראה כי במשטרה ובמח״ש רועדים מוועדת חקירה אמיתית שתיכנס לעובי הקורה, ותפתח תיבות פנדורה רבות בעניין התנהלות גופי האכיפה כלפי נוער הגבעות בפרט והימין בכלל בעשורים האחרונים, ומשכך מנסים להשתיק את המחאה בכל מחיר.
דווקא בשל כך חובה עלינו להמשיך ולמחות בכל הכוח עד שיבוצע ניקוי אורוות יסודי בכל גופי אכיפת החוק.
אם המחאה תופסק והרדיפה המשטרתית תימשך חלילה, אסון נוסף הוא רק שאלה של זמן.
04
ונסיים במשהו אופטימי: לפני כעשר שנים התבצע נסיון התיישבות של ארגון ״נוער למען ארץ ישראל״, בשטח בו אנו מתגוררים היום בגבעת רמת מגרון. על ההתיישבות בגבעה התחולל מאבק במשך חודשים ארוכים, ואחת לכמה שבועות היה מגיע המנהל האזרחי ומבצע הרס בגבעה. באחד הפינויים התקשה מפעיל הדחפור להרוס את בית אחת המשפחות שנבנה מבטון מזויין, וגם אחרי דקות ארוכות הקירות סירבו לנפול. אך הוא לא אמר נואש והחליט להניח במרכז הבית סלע גדול מימדים כדי להוציא את הבית מכלל שימוש.
את הסלע שמשקלו הוערך בארבעה טונות ניסו עשרות בחורים להזיז בדרכים שונות ומשונות, אך ללא הועיל. הסלע נותר איתן במקומו, ולהביא למקום טרקטור שיזיז את הסלע היה בגדר בלתי אפשרי באותה תקופה עקב הפשיטות המשטרתיות התכופות. נסיונות ההתיישבות במקום נמשכו, למרות עשרות פינויים, הריסות ומעצרי שווא שחוו תושבי הגבעה.
רק לאחר כמה שנים בעקבות גל של צווי הרחקה מנהליים שהטילה מערכת הביטחון על תושבי הגבעה, המקום נעזב ורגליים ערביות חזרו לדרוך בו.
עשר שנים לאחר מכן עלינו אנו לאותה נקודה, ובשבוע שעבר הבאנו טרקטור שפינה את הסלע מתוך הבית – שישוקם בעז״ה בתקופה הקרובה וישמש לאירוח קבוצות מרחבי הארץ שמגיעות להכיר מקרוב את הפעילות הגבעות.
המלחמה שלפנינו עוד ארוכה. אבל כשאני רואה את הרוח ואהבת הארץ שממשיכה לפעם בעם ישראל במשך דורות ארוכים – אני יודע שבסוף ננצח.
