זה עתה הופיע הספר 'משמיע ישועה'. המחברת, הרבנית הילה וולברשטין, מגדירה את הספר: "צוהר להכרת אישיותו של הרב צבי יהודה הכהן קוק".
הרב היה, כידוע, מגדולי הדור בהלכה ובהרבצת תורה. הוא היה מחוללה של תנועת ההתיישבות העצומה במרחבי יהודה, שומרון, חבל עזה והגולן. עם כל זה היה הרב בראש ובראשונה אדם. הוא נתן יחס אישי לכל יהודי שהיה לו מגע עימו, אך במיוחד בלט הדבר ביחסו החם לתלמידי הישיבה. נביא כאן שני סיפורים מתוך הספר הממחישים את דאגתו זו:
מספר הרב אליעזר ולדמן:
היו לי בעיות עיכול. הרב צבי יהודה ידע על כך, ואף ניגש כמה פעמים לבקרני. חדר האוכל של הישיבה היה באותם ימים בקומה השנייה בבניין ברחוב הנביאים. הוא היה מטפס במדרגות ונותן הוראות לטבחיות מה לבשל עבורי. כך עשה גם לתלמידים נוספים.
הרב החשיב מאוד את ערכו של הדבש. הוא הסביר, שבהיותו בשוויץ נתקל בבעיות רבות של כשרות המאכלים, ואילו בדבש, מלבד היותו אוכל טוב ומזין, אין בו חשש כשרות, לכן התרגל לאכול הרבה דבש.
פעם בחורף שכבתי חולה בחדר, והרב סר לבקרני, כשם שביקר תלמידים חולים אחרים. כ"נער שובב" סגר את הדלת כשנכנס, הציץ אם מישהו רואה, הכניס את ידו מתחת לכנף מעילו, הוציא צנצנת של דבש, נתן לי ואמר: "תאכל את זה ותבריא".
סיפר הרב יעקב אריאל:
בתקופת ה'צנע', בשנים שלאחר קום המדינה, המחסור בישיבה היה גדול, והאוכל היה בצמצום רב. בדרך כלל אכלנו לחם וזיתים. מחצית ביצה קיבלנו פעם או פעמיים בשבוע. הרב נהג מדי יום לצאת לקראתנו מהקיטון, ולשאול אותנו: "אכלתם ביצים הבוקר?"
יום אחד, לאחר סדר הבוקר, כשיצאנו מהאולם, עצרה אותנו אחותו, הרבנית בתיה-מרים רענן, וגערה בנו: "מה אתם עושים לרב?" נאלמנו דום, לא ידענו מה היא שחה, והיא המשיכה: "דעו לכם, ביום שבו אינכם אוכלים ביצה, גם הוא אינו מוכן לאכול. הוא זקוק לכך לבריאותו, שכן אדם מבוגר הוא, וזו לעיתים ארוחתו היחידה. לכן, אל תגידו לו שלא אכלתם, כי זהו פיקוח נפש!".
רבנו לא היה מוכן בשום אופן להיעזר בנו התלמידים בשום עניין פרטי. כאשר היינו מביאים לו כיסא לשבת עליו, היה מתיישב לזמן קצר מאוד, כדי שלא להעליב אותנו ומיד היה קם. ישראל גולדברג שזכה לשמש את הרב בשנותיו האחרונות, והוציא לאור את הספר החדש "משמיע ישועה" (יחד עם ישיבת "אור עציון"), לזכר בנו אביה יהושע ז"ל, שנקטף בתאונת דרכים בדמי ימיו, מספר:
באחד מאשפוזיו של הרב צבי יהודה בבית החולים, הגעתי במוצאי שבת לשמשו. הרב שכב בחדר קטן. סביבו היו תלמידים רבים, ביניהם רבנים חשובים, והקשיבו קשב רב לדבריו.
הרב שוחח ארוכות על חשיבות מצוות ציצית, מצווה ייחודית שעוטפת אותנו רוב שעות היממה, בדומה למצוות יישוב ארץ-ישראל ולמצוות סוכה. לפתע, שמתי לב שהרב, שהקפיד שתהיה עליו כל העת ציצית, יושב במיטה ללא ציצית. הסתבר, שהאח שבדק אותו, שכח להשיב לו את הציצית. הרב שנהג שלא לבקש בקשות אישיות באופן ישיר, אלא לרמוז בעקיפין וגם זה רק בשעת הדחק, קיווה שמי מהשומעים יבין את משאלתו, אלא שאף אחד לא שם לב. מכאן הבין הרב, שיש לחזק את מודעות התלמידים לחביבות המצווה. כדרכו במקרים כאלה, האריך בדיבור והעמיק בעניינה של מצוות ציצית, עד שהמסר ייקלט.
כאשר עמדתי על כוונת הרב, מיהרתי לעטוף אותו בציצית. הרב נשק בשמחה לארבעת הציציות, חייך חיוך מלא הכרת הטוב, ופניו אורו
