אחת התופעות המקוממות בהקשר לגלי הרצח והטרור שהעם היהודי סובל בארצו, היא בכל הנוגע לטיפול במפגעים: ראשית, השאיפה שלא לקטול את חייהם, לרבות הנחייה חד משמעית לכוחות הביטחון להימנע בכל מחיר מפגיעה בנפש; עבור בנקיטה באמצעים משפטיים – החל מהחרמת כלי נשק ועד להעמדה לדין של מי שמממש את זכות ההגנה העצמית, וכל זאת תוך נקיטה באמות מידה דווקניות השייכות לתחום הפלילי, שעניינו בכלל ריסון עבריינים הפועלים באופן נקודתי, ולא מלחמה באויבים; ממשיך לטיפול הרפואי הטוב ביותר הניתן למפגעים; וכלה במתן אפשרות ל”הלוויות” המוניות, אשר לא פעם הופכות להתפרעות חסרת רסן, תוך פגיעה בנפש או למצער ברכוש.
מקור כל התופעות הללו בערכים מעוותים, פרוגרסיביים וזרים שחדרו למערכות הביטחון, האכיפה והמשפט, בתיווך הקרן החדשה לישראל וקרנות הבת שלה. עד כדי מצב שבשיחה עם אדם מהיישוב יאמר האחרון: “מה אתה רוצה, אי אפשר שלא לטפל במחבלים, זה אסור, וגם אם זה היה מותר, זה לא מוסרי, ובכל מקרה – מה יגיד העולם?”. ובכן חברים, אין כל חובה לנהוג כך, לא משפטית ואף לא מוסרית. וגם העולם לא יאמר דבר.
להלן נציע כמה כיווני פעולה שונים בכל אחד מהמישורים הללו:
א. קודם כל חשוב להבין שפעילות צה”ל ומשטרת ישראל אל מול הערבים (ולעניין זה אין חילוק בין ערביי יו”ש לבין מי שמכונים ‘ערביי ישראל’) באירועים לאומניים – אינה פעילות אכיפה פלילית, אלא מדובר במלחמה, וטוב שנפנים זאת במהירות. אבחנה זו חשובה ביותר, שכן במלחמה אין דרישה לפגיעה רק במי שנקט פעולה פיזית בפועל לפגיעה בצד האחר. כך למשל, אם יורים לעבר פלוגה של האויב, יכול להיפגע גם הטבח, או הנהג, או אימאם היחידה, שלא נטלו חלק בקרבות. המשפט הבינלאומי אומנם דורש מידתיות בפעולה מלחמתית, אך גם דרישה זו היא רחבה יותר מאשר בדין הפלילי, ובהחלט אינה כוללת חובה להימנע מפגיעה בנפש. ערביי ישראל, גם בתוך ישראל הקטנה וגם מחוצה לה, משתמשים היום בנשק חם אוטומטי, כולל מקלעים, ובנסיבות אלה יש להורות לשוטרים ולחיילים לכוון מראש לפגיעה קטלנית באויב, ולא להמר על חייהם. אנקדוטה היסטורית: ההתקוממות המכונה ‘האינתיפאדה הראשונה’ החלה גם בצד המצרי של העיר רפיח, שכזכור הייתה חצויה בין שליטה ישראלית לבין שליטה מצרית. המצרים ירו ב- 11 מפגינים בערב הראשון, ובכך נתחסלה האינתיפאדה שם. אנחנו ניסינו לשמור על חיי אדם, שלחנו חיילים עם אלות, ירינו כדורי גומי, והאינתיפאדה נמשכה 6 שנים, כשבמהלכה נהרגו בסופו של דבר מאות ערבים. אז מה טוב ומוסרי יותר?
ב. אין מקום לנקוט באמצעים משפטיים כלפי מי שפועל לפגיעה באויב. אדם הקם להרוג אזרחים, זקנים נשים וטף, במסגרת דת או אמונה רצחנית – אינו בעל צלם אנוש. וברגע שהחל לפעול להגשמת מאווייו הרצחניים איבד את זכויות האדם שלו. לכן, אינו זכאי להגנה שמעניק המשפט לבני אדם. אין אני בא לטעון בעד אנרכיה, לכן לכל היותר ניתן לשפוט אנשי כוחות הביטחון אם חרגו מפקודות, או פגעו במשמעת היחידתית. אך בשום אופן לא לשפוט מאן דהוא – חייל, שוטר או אזרח, על פגיעה בחייו של טרוריסט. זה פשוט לא נכון ולא מוסרי. ואם צריך להגדיר זאת בחוק – יש לעשות כן.
ג. אין כל חובה לספק טיפול רפואי כלשהוא לאויב. המשפט הבינלאומי מחייב לטפל בשבויים באופן המינימאלי הנדרש, וגם את זה לא מקיימות כל המדינות. אך החוק אינו מחייב להעניק כל טיפול לחיילי אויב, ובוודאי שלא לטרוריסטים. על האויב לדאוג לחייליו ולאנשיו. באזורי האוטונומיה ביהודה ושומרון קיימים בתי חולים, אם הרמה בהם גבוהה יותר או פחות, אין זה כלל מענייננו. הגוף המכונה ‘הרשות הפלשתינאית’ מעדיף להשקיע את התרומות האדירות שהוא מקבל ברכישת נשק ובאימון טרוריסטיים, במקום במערכת הבריאות. זו בחירתם ועלינו לכבד בחירה זו. בהקשר הזה מעניין לציין כי באחד המחקרים קראתי, שהתרומות שהם מקבלים עולות על כל התרומות שמקבלות כלל מדינות אפריקה השחורה, המונות מיליארדי אנשים בתנאים מחפירים בניגוד למצב הערבים כאן. ובחזרה אלינו – טרוריסט שהשתתף ברצח או בניסיון לרצח, אין כלל מניעה להשאירו בשטח, ואם לא יפנו אותו חבריו – שילקקו הכלבים את דמו.
ד.כל נושא ההלוויות אינו מובן כלל. מדוע אנו סובלים זאת שוב ושוב? מידי פעם עולות הצעות לקבור טרוריסטים בעור חזיר (כך נהגו הבריטים באזורים מסוימים שבהם התעמתו עם מוסלמים). אך הנכון הוא – שלא לקבור כלל מחבל רוצח, אלא לשרוף את גופתו ולפזר את האפר לרוח, או להשליכה לים. בכך יהיה כדי לשדר את הסלידה ממעשיו, וגם לא להותיר לו שריד כלשהו בעולם. זה יהווה מסר מוסרי חשוב שמדגיש את קדושת החיים, ובכך גם יימנעו המראות הקשים והמשפילים מההלוויות ההמוניות.
כל דרכי הפעולה הללו אינן בשמים, ואינן מעבר לים. על החלק הטוב בעם ישראל, זה שאינו מתכחש לעמו ולארצו – להתחיל לדרוש אותן, שוב ושוב, הן מנבחריו, הן מהמערכות השונות שהוא בא איתן במגע, ובסופו של דבר – ניתן יהיה ליצור שינוי תודעתי שיביא לכך בפועל.
