כשמתברר שמישהו סבל מפגיעה או הטרדה מיד מסיקים מסקנות על העתיד הקשה שהילד עשוי לעבור או אפילו להפוך מקורבן לפוגע בעצמו, אלא אם כן יעבור טיפול ארוך שעדין לא מבטיח הצלחה ויציאה ממעגל הקורבנות-תוקפנות.
בעיניי ההתייחסות הזו פוגעת פגיעה קשה ביותר בנפגעים ובמקום להרים אותם מתהומות הסבל, נראה שאנחנו מצפים להם חיים קשים ביותר. הגישות האלה כמובן מבוססות על התפיסה הסיבתית שהאדם הוא תוצר של נסיבות חייו ואם הנסיבות היו קשות הרי חייו יהיו קשים ביותר… ולא היא! ההבנה התורנית אומרת שהנסיון הקשה הוא לא סוף פסוק אלא תחילתו של מסע שמביא את האדם והעולם למקום נקי וטוב יותר!
יש לנו מבט של תשובה המאמין בבחירה חופשית, מבט שרואה מהלכים ארוכי טוח ולא נתקע במציאות ההוויית וגוזר ממנה לעתיד גזרות רעות. הדבר שיכול להכשיל ביותר הוא התפיסה העצמית הקורבנית שנוצרת לאדם בחייו. אם כל הציפייה היא שיחלש ויכשל, ידרשו לו תעצומות נפש גדולות להתגבר על המכשול הזה ולחזק את האמון ביכולתו וזכותו לחיות חיים טובים ומיטיבים.
אני זוכרת סירטון על מישהי שבהיותה ילדה בת 14 נחטפה על ידי אדם שהתעלל בה. המשטרה האמריקאית הגיע אל הפוגע רק אחרי 9 חדושים שהיא שהתה אצלו. היא דיברה על עצמה כאדם מאושר, נשואה ועם שני ילדים.שאלו אותה – "איך התגברת על הטראומה הנוראית שעברת?", והיא ענתה שכשהיא פגשה שוב את אימה אחרי הזוועות שעברה, אימה אמרה לה: "הוא לקח ממך תשעה חדשים מחייך. אל תתני לו רגע אחד יותר". והיא שתמיד שמעה בקול אימה הקשיבה גם לעצה זו ובחרה לחיות חיים מלאים ושמחים.
כעם, יותר משאנו נדרשים לזכור את ההתעללות שמצרים התעללו בנו, אנו עסוקים ביציאת מצרים. ביציאה מכל המיצרים המחשבתיים שהם המיצרים האמיתיים שמכשילים את האדם. לא טומאת מצרים היא הזכרון לדורות, אלא היציאה וההשתחררות מהאטימות המיצרית, מהיאוש ששרר שם ביחס לגורל האנושי, בקריאת היכולת לקדש את החודש, להתחדש, להתקדש ולצאת בני חורין מההרגלים והתפיסות המגבילות והמשעבדות לעבר חרות עולם, ולכן זהו האביב של העולם כולו.
נהיה נאמנים לשליחותנו, לחדש את האמון בטוב, את האמון ביכולת להיות חופשיים, באמת לבנות את חיינו על פי הטוב האמיתי על פי התורה המשיבת נפש.
