בימים האחרונים התקשר אלי ראש ישיבה חרדית (ליטאית, לא גדולה), בענווה גדולה, ודומני שהשיחה אתו, בנושא בוער במיוחד בימים אלו, תעניין את הקוראים. אינני יודע אם הוא מייצג. התקשיתי להירדם בלילה שאחרי השיחה. להלן חלק ראשון מהדברים ששחזרתי וכתבתי מזיכרוני מיד אחרי השיחה:
ראש הישיבה: …אני רוצה לספר לך משהו, לשמוע את דעתך. מאז תחילת המלחמה אנחנו מחפשים כל דרך לסייע במה שצריך, וב״ה מצליחים. אבל כל זה הוא כאין וכאפס לעומת מסירות הנפש של החיילים בחזית. אני לא מסוגל לדמיין את גדלות הנפש של כל חייל שנכנס לעזה, שמוכן למסור את נפשו על הצלת ישראל. אני לא מסוגל לדמיין את צערם של הורים שלא ישנים בלילות מדאגה על בנם שנמצא בחזית הצפון, בדרום או בכל מקום סכנה אחר. על אחת כמה וכמה שאינני מסוגל להבין איך עומדים בצער של אובדן. אני שומע על חיילים שנפלו, ופשוט בוכה, בוכה. כל התפילות שלי מלאות בכי, גם הודיה על נסים, וגם תחנונים לשמירה על כל חייל וחייל. כשאני שומע על הנופלים, אני מתפוצץ מצער. אני רוצה ללכת למשפחות הקדושים, לנסות לעודד, לשמוע, להאזין, ללמוד על גדלות נפשם. אבל אני חושש. הלכתי למשפחה אחת, הקשבתי. כנראה שהלבוש החרדי שלי הרגיז מישהו מהמבקרים, והוא התחיל לצעוק עלי: ״למה אתם בכלל באים לכאן? זה לא המקום שלכם. לכו תשרתו בצבא במקום להפיל את זה על אחרים״, ודיבר גם במילים לא יפות. אני שתקתי, כמובן. הרגיעו אותו, אמרו לו: ׳כל הכבוד לרב שטורח לפחות לבוא ממרחק ולהביע תודה, וזה לא המקום לעורר מחלוקות׳. זה היה רק אדם אחד, והרוב דווקא כיבדו אותי שם. אבל אני שואל אותך: אתה חושב שאני צריך ללכת לבתי אבלים כאלה, או שזה באמת עלול לפגוע במישהו? אני ממש כואב את הכאב, ורוצה לחבק אותם, אבל אם יצאתי פוגע, אז בשביל מה? מה אני צריך לעשות סקנדלים?
אני: אני חושב שהרב צריך ללכת לשם. אני מעריך שזה מקרה נדיר ובודד, והערך גדול יותר. ואם חלילה זה יקרה שוב, הרי אמרו חז״ל: ״הנעלבים ואינם עולבים״ וכו׳.
רה״י: כן, לגמרי לא איכפת לי שיגידו עלי מה שיגידו, אני רק לא רוצה לפגוע ברגשות של מישהו, בטח לא של המשפחה. ואולי ישאלו אותי בחוץ על השירות של תלמידי, כמו שהיה. לפעמים השתיקה טובה, אבל לפעמים היא דווקא מרגיזה.
אני: אני לא חושב שמישהו ייפגע מניחום אבלים. ואם לענות ולהסביר מחוץ לבית או לא, אני חושב שזה תלוי קודם כל בהסבר שהרב נותן לעצמו על אי השתתפות של רוב הציבור החרדי בלוחמה. מה שאדם מאמין בו לגמרי, קל לו יותר להסביר לאחרים, והסבר אמתי מתקבל יותר על הדעת. הרי הבעיה היא קשה. יש ציבור שנותן את כל כולו, ויש ציבור שכמעט כגוש אחד לא משתתף בלוחמה עצמה, אז יכול להיות שהרגשות הכואבים שלהם אמתיים, לא ״פוליטיים״. לא כך?
רה״י: כן בודאי. אין לי ספק שאנשים מרגישים הרגשות רעות כלפינו, ומבחינתם בצדק. ואגלה לך סוד? יש אצלנו שמרגישים הרבה יותר גרוע בכך שהם לא משתתפים בלוחמה, ושלא באשמתם. אני לא בגיל גיוס, אבל תלמידים שלנו, חברים, מדברים על זה, קשה להם. הם מאמינים באמונה שלימה שהתורה הכרחית במיוחד בימים אלו להגנה על עם ישראל. זה לא איזה תירוץ, זה כתוב בכל מקום בחז״ל. אבל מה אתה חושב, שהם לא שומעים איך מדברים נגדם? האם שמעת פעם על מישהו שבא עם ממתקים, או איזה חיזוק, ונותן לבחור שלא עזב את הישיבה מאז שמחת תורה, ולומד כמעט יום ולילה, ועובד על תיקון המידות וכו׳, בגלל המלחמה ולזכות החיילים? שמעת שאומרים לו ״שכויח״ כמו לכל חייל, גם חייל שאינו בחזית? אני לא מצפה לזה, משום שזו דרגה גבוהה באמונה. להאמין שעולם הרוח משפיע על עולם החומר זה לא קל, אנשים רואים בעיני הטבע בלבד. אבל לבחורים עצמם קשה איך שהם נראים מוכפשים בציבור. פעם זה היה מפוליטיקאים קנטרנים, שרצו להרוויח מזה משהו פוליטי, היום ברור שזה מעומק לב העם. כולם יודעים שיש גם חרדים שלא יכולים ללמוד כל היום, שעובדים, ולא היה מזיק להם ולעם ישראל שיתגייסו וישרתו. אלא מאי? אין לנו אפשרות. אף אחד לא באמת רוצה אותם כפי שהם.
תראה, יש לי בני משפחה, יש בוגרי הישיבה, שכנים, כולם עוזרים. אני לא חושב שלציבור הרחב יש מידע על היקף ההתמסרות של חרדים בארגונים כמו ״הצלה״, ״זקא״, ״עזר מציון״, ״יד שרה״, ארגוני מזון בלי סוף, גמח״ים של תרופות, שמירה על חולים ביום ובלילה בהתנדבות, חסדי זה וברכת זה וכו׳, אפילו מתנדבים בארגון שעוזר למי שנתקע עם האוטו באמצע הלילה, ובלי סוף חסד ועזרה למשפחות של מילואים, והרבה ארגונים חדשים שקמו במלחמה, ותרומות כספיות מהארץ ומחו״ל ע״י הציבור החרדי. אבל כל זה באמת לא דומה לפחד של אמא שהבן שלה בעזה.
אני: מה הכוונה ״אין לנו אפשרות״?
רה״י: אני לא רוצה לקטרג, בוודאי לא בימים אלו, אבל אתה יודע מה קורה בצבא. אתמול עברתי במחסום, היו שם חייל וחיילת בשמירה, עם הפלאפונים, צוחקים ביניהם. אני לא מדבר על איך שבדקו, אולי זה לא מקום כל כך מסוכן, מסתמא ככה יותר נחמד להם, אבל אני מדבר על האווירה. בחור חרדי לא שייך לזה. יש לי קרובי משפחה מהלאומיים (=הדתיים-לאומיים. מ.ד.), באמת אנשי תורה ומידות ויר״ש, אבל כמה מהילדים שלהם אחרי הצבא עזבו הכל, ממש, מחללי שבתות. האם כך אנחנו יכולים לשמור על הבחורים שלנו?
אני: אולי הם יכולים להתגייס כקבוצה אחת, עם מסגרת ייחודית חרדית. כמו שיש הסדרניקים, ויש תוכניות לחרדים. אני שואל. היום כולם יודעים שכחצי מהלוחמים בצה״ל, ללא הגזמה, הם בוגרי החינוך הדתי. אמנם לא כל כך מאפשרים לדתיים להגיע לפיקוד בכיר, אבל הם כן לוחמים וקצינים ברמות שונות ודי בכירות. כשאני הייתי במילואים, כמחצית מהגדוד שלנו היו חובשי כיפות, ועוד מסורתיים רבים. לפלוגה שלי, חודש המילואים היה כמו ה״אלול״ של השנה עבורם. אתן דוגמא: באימון, ממתינים למטווח או לתרגיל. כולם יושבים ומדברים. אני פותח לעצמי את הגמרא. אחד מתעניין, שואל, עוד אחד, פתאום אני מוצא את עצמי מוסר שיעור דף יומי לחצי פלוגה. דתיים, לא דתיים, כולם. יש בצבא הרבה תורה, הרבה תפילה. זה משלים מנין, לומד איך מחזיקים סידור, מגלה משהו על יהדותו. יש הרבה חסד, ואחדות, הרבה דברים מאד יפים. אילו שבתות היו לנו, התעלות רוחנית של כולם… ביקרתי פעם בבסיס של נח״ל חרדי, בית כנסת נראה כמו בית כנסת, ספרים, מנין, אפילו שיעורי תורה. כשרות מהודרת, משגיח במטבח.
רה״י: זה מרגש מה שאתה מספר. אבל איך אתה מסביר את עזיבת המצוות בצבא? שמעתי על נח״ל חרדי כל מיני דברים, שיש שם יותר ממה שקוראים ״נוער נושר״, זה נכון? ושמעתי שגם להם עושים בעיות, לא אוהבים אותם. אולי פשוט לא רוצים אותנו בצבא, או שרוצים שנבוא ונקבל עלינו ״עול מלכותם״, כפי שהם מבינים את היהדות והדמוקרטיה.
אני: אני לא מכיר מספיק את הנח״ל החרדי. אבל אולי זה מעגל סגור? אולי אין הרבה חרדים שבאים לצבא מלכתחילה, ואז אין כוח לדרוש יהדות?
המשך השיחה- בגיליון הבא בע״ה. ■
