לפני שנה בדיוק, כאשר בבתי הכנסת קראו את פרשת "משפטים", התפוצצה בקול רעש גדול "פרשת משפטים בושה" בה נעצרה עורכת דין דתייה במהלך השבת. כל חטאה היה כי היא השמיעה את דעתה כלפי היועץ המשפטי אביחי מנדבליט וקראה לו כי הוא צריך להתבייש. על פי גורמי האכיפה זו אמירה מספיק מאיימת כדי לעצור אותה, להביאה למשטרה בשבת, להיעצר מול ילדיה ולהיחקר באזהרה כאחרונת החשודות. לא פחות.
להגנת המשטרה ומנדלביט ניתן להגיד כי אותם הימים היו ימים מאוד רגישים סביב משפטו. נכתב ודובר על הסוגיה, אך נראה שהקלות בה בן אדם נעצר רק כי השמיע אמירה כזו או אחרת שלא נשמעה למישהו כמו שצריך מעוררת תהיות רבות.
רבים מדברים על חופש הביטוי וחשיבותו לשיח בישראל אך בפועל שוכחים כי חלק משמעותי ממנו טמון ביכולת להשמיע את דעתנו בלי מסננים כל עוד באמירות אלה לא התבצעה עבירה על החוק. כל בר דעת מבין כי צעקה מעין זו איננה עילה מספקת למעצר אלא אם כן אנחנו מחשיבים עצמנו לצפון קוריאה.
הרשתות החברתיות הצליחו לקדם לשיח הציבורי גם דעות שנדחקו בכלי התקשורת אך אותו מקרה לפני שנה הצליח לחדד עד כמה אפשר להתאים את אכיפת החוק לפי רצון המערכת. ת
אחרת אי אפשר להסביר את התעלמות רשויות האכיפה מקריאות יום יומיות ברשתות החברתיות הקוראות לפגוע בחיילי צה"ל ובמדינת ישראל.
מספיק היה לראות בשבוע שעבר אמירות מסיתות ברשת סביב נטיעות קק"ל בנגב כדי להבין שישנן אמירות שיבחנו תחת זכוכית מגדלת וישנן כאלה שיעברו תחת הרדאר.
מדינת ישראל חייבת לייצר מנגנון פעולה ברור נגד מי שמסית נגדה. אנחנו יודעים להילחם היטב במחבלים המחזיקים בכלי נשק ממשיים אך כושלים במאבק נגד הלוחמים בעט או המצייצים בטוויטר. זירת המאבק העיקרית לא נמצא רק למי שיש את הנשק הטוב ביותר, אלא בעיקר מי שנמצא ומשפיע ברשתות. מדינת ישראל חייבת לשים זאת בראש סדר היום שלה ולהקים מערך שינטר את המסיתים נגדה ובכך למנוע מאותם גורמים עויינים להמשיך ולהסית ולהתסיס את השטח.
המאבק עובר בשנים האחרונות יותר ויותר מהשטח אל המקלדת והרשת. גם לשם מדינת ישראל חייבת לגייס לשירותיה את הלוחמים הטובים ביותר.
