עבודת המחשבות היא העבודה הגדולה ביותר שקיימת בחיים. אנו חיים בעולם מוחשי והמחשבות הן כל כך לא מוחשיות, כל כך חמקמקות, מופשטות ולא מקשיבות לחוקי היקום הפיזי. ולכן זו אשכרה עבודה, עבודת המחשבות הזו.
ואולי זו עבודה דווקא כי אנו לא כל כך יודעים כיצד לעבוד איתן.
אין חוקים ברורים לגביהן, וגם לא ״הצלחות״ הנראות לעין בהכרח. יש להן כוח מטורף להשפיע עלינו, מתוך המופשט לגרום למוחשי, מתוך האווריריות שבהן – ליצור עומק.
אבל, זו עבודה.
‰‰‰
ובעבודה, כמו בעבודה, צריך לקבל תוצאות.
אבל מה לעשות שבעבודת המחשבות התוצאות הן לא בהכרח מה שנצפה לקבל?
יוצא לי לחשוב הרבה לאחרונה. יש כמה דברים שאני מנסה לברר. ה׳ שולח לי שליחים כל הזמן כדי שיעזרו לי להבין עם עצמי מה מניע אותי, למה ולאן כדאי לשאוף. וגם – איך. וזו שאלה חשובה. יש דרכים רבות שיכולות להוביל אותי ליעד, הבחירה באחת מהן היא חשובה כל כך. לא בגלל התוצאה. התוצאה תהיה אותה תוצאה. הדרך, לעומתה, מעצבת אותי.
אז אותם שליחים מאת ה׳ שואלים אותי שאלות. עם חלקם אני לא רוצה לדבר, עם חלקם אני כן, אבל התוצאה (המוחשית) היא שהם מאיצים בי להתקדם בתהליך המחשבות שלי על מנת להגיע לנקודה הפנימית והמזוקקת ביותר שלי עם נשמתי.
לפעמים כל כך בא לי כבר לדעת את התשובה, את הפתרון למה שמציק לי, אבל בעבודת המחשבות, אם באמת רוצים להיות מדויקים – צריך זמן. לתת למחשבות לשקוע, כדי שאלו יביאו למחשבות חדשות, ממוקדות יותר, אמיתיות יותר, ולא להאיץ בהן. הן יגיעו.
וכן, להיות בשל עם אותן מחשבות זה גם לא לדחוק בקץ. לא לחשוב כל הזמן מתי תנחת אצלי התשובה. היא תנחת, ברגע שנניח לה.
ואולי להניח לה – זו העבודה הקשה מכולן.
‰‰‰
ואם כבר דיברנו על תשובות, אז תשובה קדמה לעולם. אני חושבת שיש כאן דאבל משמעות. כמובן, במשמעות המקורית של תשובה שבאה לכפר על מעשה פחות טוב, אבל גם במשמעות של תשובה מבחינת המענה לשאלה.
כל השאלות שמתרוצצות בתוכנו – יש להן כבר תשובה שקיימת פה, בעולם הזה. בין אם באופן פיזי ומוחשי ובין אם מופשט ורעיוני בלבד. אלו לא בהכרח יהיו התשובות שאנו מחפשים, או מדמיינים, או רוצים או כוספים אליהן.
ואולי הרבה פעמים אנו מסתכלים הצידה ורואים ״תשובה״ של מישהו אחר – רואים את חייו בעולם וחושבים שהלוואי אילו היינו קצת כמוהו. אבל זה לא שלנו, ויש כל כך הרבה דברים שאנחנו לא באמת יודעים. אנו רעבים לאור של מישהו אחר, כמהים אליו, אבל זו ממש לא התשובה שלנו וזה לא מה שיפתור את הבעיות והתהיות.
יש תהליך ויש עניין לעבור את אותו תהליך. עבודת המחשבות בונה אותנו.
וכן, זו באמת עבודה.
התשובות, כך למדתי, וכנראה אמשיך ללמוד עד סוף חיי, יכולות לצוץ בתור תשובות מפתיעות או משעשעות ולא צפויות למדיי, ואם רק נקשיב למה שהן באמת מנסות ללחוש לנו, אולי נשמע את המילים ״קסם״ ו״השגחה פרטית״. ה׳ הוא הבמאי הטוב והיצירתי ביותר שהכרתי עד כה.

אם מישהו פעם היה אומר לי שאני בעוד כמה שנים אצייר לי להנאתי בזמני הפנוי בתור תחביב ואקשט את קירות ביתי בציורים שאני עצמי מציירת, הייתי צוחקת לו בפנים. צוחקת צחוק מתגלגל כזה, של חוסר אמון, כי אני וציור היינו שני הרים גבוהים שבאמצע פעורה תהום גדולה ביניהם.
כל כך גדולה, אתם לא מבינים עד כמה.
אני? לצייר?
אני??
הייתי לבטח מגלגלת עיניים והולכת תוך שאני זורקת, “כן, בטח. ניפגש בגלגול הבא״.
–

אז, היי, אנחנו עוד לא נפגשנו בגלגול הבא, ואני בכל זאת בניתי גשר בין הר המוריה להר הציורים. יום אחד, זה קרה, בלי שום הכנה מוקדמת ובלי שום חשיבה ממושכת שקדמה לפעולה. לקחתי קנווס, נטלתי מכחול וטבלתי אותו בצבע ונתתי ליד שלי פשוט לזרום על הבד.
לא, לא התגלה כישרון פיקאסו שהיה חבוי במשך מאות שנים, אבל כן היה שם איזה נצנוץ של כישרון. הבזק מספיק משמעותי כדי שאתחיל פשוט לצייר יותר מאשר… מאשר אף פעם לא.
והציור הוא רק דוגמא מהממת שקורית לי שוב ושוב בחיים – על דבר מה שהייתי בטוחה שבחיים לא אעשה וזה ממש לא אני ולא מתחבר אליי בשום דרך או צורה, ולפתע – הוא בהחלט מתחבר אליי בדרכים רבות ובצורות שונות.
וגם – בצבעים מגוונים.
–

ובכל אופן, הקנווסים הצבעוניים המעטרים את חדרי גרמו לי לחשוב. עכשיו, לאחר כמה שנים שבהן אני נוטלת מכחול לידי ומלמדת את עצמי לצייר, הבנתי שבדרך כלל הציורים בנויים על רקע שעליו יש את האיור עצמו. כשמציירים עם גואש, חייבים קודם כל לצבוע את הרקע של משטח הציור, ורק לאחר שהוא מתייבש ניתן לעבור לצייר את הפרטים שמעליו. וכך גם בחיים – לרוב בונים קודם את הרקע, את המשטח הזה, שיאפשר לנו “לצייר״ מעליו את הפרטים ולהניח אותם על קרקע שכבר התייבשה, כלומר – קרקע בטוחה ונכונה.
חוץ מזה, שהרקע לא תמיד מורכב רק מצבע אחד. פעמים רבות הוא נוצר מערבוב של צבעים שונים, ויש שהרקע הגדול מורכב בעצמו מכמה רקעים שונים, ואז צריך לטשטש אותם אלו עם אלו באופן שלא יהיו יותר מדי עזים אחד כלפי השני. גם אז – צריך להמתין, לחכות שהצבעים יתייבשו ואז להתחיל במלאכת הטשטוש העדינה שנעשית עם הרבה הרבה סבלנות ומעט מעט צבע. תחשבו על תהליכים שעברתם ושאתם עוברים: הם נבנים רובד על רובד, עוד טיפת צבע ועוד תמהיל מים, ועוד צבע ועוד מים, ואז הדברים מתחילים להתחבר יחד וליצור תמונה שלמה.
–

לא יודעת אם זה משום שמעולם לא למדתי לצייר, אבל תמיד אני מתחילה לצייר כאשר יש לי איזה ויז׳ן בראש, ואני יודעת מה אני רוצה שיצא לי בסופו של דבר על בד הקנווס, אך לעולם לעולם, לא יוצא לי הציור בסופו של דבר כפי שחשבתי לכתחילה.
לפעמים הוא לוקח כיוון כל כך שונה, שקשה לראות היכן עבר הגשר שבניתי בין הרעיון המקורי לתוצאה הסופית.
אבל אתם יודעים מה? זה בכלל לא מבאס אותי. להיפך – זה דווקא ממש ממש מגניב.
מגניב כי תמיד מה שיוצא בסוף הוא ממש יפה בעיניי ומחובר אל מי שאני, ומביע אותי בדיוק. אפילו הטעויות שנוצרות על ידי לפעמים בלא כוונה, גורמות לי להיות יצירתית כדי לחפות עליהן וגורמות למקוריות ופתיחות.
וביום ההולדת שלי (ותודה על הברכות שלכם!), מעבר לשלג המדהים שהיה בירושלים ונחת בעבורי, קסום ולבן, כמתנה משמיים, הקב״ה נתן לי עוד מתנה בצורת תובנה.
הבנתי שכמו בתהליכי האומנות שלי, אני צריכה להיות מאד מחוברת להווה וללכת יד ביד עם המציאות הנוכחת, עם חומרי הגלם שיש לי כרגע. את העתיד – אני צריכה לדמיין ואליו לשאוף, אבל בקווים יותר כלליים. כלומר, יותר לחוש את המהות שאותה אני מבקשת. הרקע והאיור כבר יגיעו מאליהם. אולי הם לא ייראו בסופו של קנווס כפי שדמיינתי, אבל הם יהיו מדהימים ומחוברים אל מי שאני ויביעו אותי בדיוק.
כן, גם הטעויות.

הסתכלתי לאופק וסוף סוף נשמתי אויר מלוא הריאות. לקח הרבה זמן להגיע לפה, אבל העצים הירוקים והשמיים הכחולים והקור הנעים הזה היו בהחלט שווים את המאמץ.
מה עושים עכשיו?
אני נושמת שוב ולא מאיצה בעצמי. פעם ראשונה התבודדות היא לא דבר של מה בכך. הטבע הדומם מביט בי וגם אני מביטה בי, פנימה. למה הגעתי לכאן?
או…
הרבה הרבה סיבות, אבל אחת יותר מרכזית, כזו שמצמיחה כמו זעקה פנימית שכבר זמן רב מסתובבת בתוכי. ובפעם האחרונה שהרגשתי שהיא עומדת להתפוצץ מתוכי, אבל אין לי היכן לצעוק אותה, החלטתי: אני עומדת לעשות התבודדות.
והנה, אני כאן.
–

אם יש דבר שנקלט בי ביום ט״ו בשבט, בין שלל הדברים שקראתי וששמעתי ושראיתי, זה הרעיון שהעץ צומח גם כלפי מעלה וגם כלפי מטה.
וזה דבר ידוע ומוכר וממש לא חדשני, כן? אבל פתאום הרעיון הזה נעמד לי מול העיניים, ואפילו העלה בי דמעות.
האדם נמשל לעץ השדה, כך נאמר, ואכן הרבה תהליכים בצמיחה האנושית מקבילים לזו של הטבע. ואני, כידוע לכם, חושבת פעמים רבות בהקבלות שכאלו.
ופתאום חשבתי לרגע על עצמי.
–

מזל טוב לי, גדלתי בשנה. כן, בדיוק היום, ממש ברגע זה.
תודה, תודה, שהמברכים יתברכו גם ושתגיע לכל אחד הגאולה האישית שלו והלאומית שלנו כעם והכללית של העולם. אמן.
בכל אופן, תמיד לקראת יום ההולדת, כמו אנשים נוספים, אני מניחה, אני מתחילה לחשוב על השנה שחולפת ועל מי שהייתי בדיוק לפני שנה, לעומת מי שאני כעת.
וואו. שנה זה כלום וגם כל כך המון.
ולפני שנה, בתקופה הזו, הייתי מאושרת, וביום ההולדת שלי יצאתי לטיול ביערות הכרמל והטבע היה יפהפה ברמות, והיתה שמש נעימה של שבט. אבל כמובן שבהמשך היום החל לרדת גשם, כי אין דבר כזה שלא ירדו ממטרים בתאריך הזה. כך שנים.
בטיול הקסום ההוא לא ידעתי שממש בקרוב עומד להישבר לי הלב, ושממש פיזית אחוש בכאב הזה. שבפורים שמגיע מיד לאחר מכן, לא אבין מה קורה ובכוח אמרח על פניי חיוך שיהיה מהול בבכי.
גם לא ידעתי שאותו שבר יביא אותי לחשיבה מחודשת ומאד גדולה עם עצמי. חשיבה שבמשך כמה חודשים לאחר מכן גרמה לי לשנות דפוס התנהלות מהותי בחיי, דפוס שטוב מאד שהשתנה.
אם אצטרך להיות ממש מדויקת, אני חושבת שהשנה הספציפית הזו גרמה לי ללמוד לאהוב את עצמי.
שלא תבינו לא נכון – אני אהבתי ואוהבת את עצמי תמיד, ברוך ה׳, אבל באותה שנה התחלתי לשים לב לדברים שמציקים לי ואני פחות אוהבת. הדבר הזה הפריע לי, כמובן, ומעבר לשינויי מזג האויר החלו להיות שינויים במזג הנפש.
אני מאמינה שכשדבר אמור להתקדם בחיים, הוא מתחיל לשרוף וללחוץ, וכשמגיע הזמן שהוא צריך להיפתר או להגיע לאיזו תשובה, הוא פשוט מתחיל להתפוצץ כמו הר געש.
–

ההתפוצצות הזו היא קשה, כואבת, מתסכלת, לא ברורה ושורפת. אבל – וזה אבל חשוב וגדול מאד – היא מביאה אותך להתכנסות פנימית שגורמת לדיוק.
למה הגעתי למצב הזה? מה אפשר לעשות עכשיו? מי אני ומי אני רוצה להיות?
והתשובה, גם אם קבלתה והבנתה אורכים זמן, לבסוף עולה מאליה, ומתחיל תהליך של ריפוי.
–

ובשנה הזו כל כך צמחתי, גם כלפי מעלה וגם כלפי מטה. ואנחנו נוטים לראות רק את מה שמעל לפני השטח, את העלים, הפרחים, הפירות המתוקים. אבל מה עם ההתקדמות שנעשית גם ברגעי חורף ומשבר? ההתקדמות הכואבת, המייסרת, שבה השורשים חופרים עוד ועוד באדמה הקשה והחשוכה, ולא רואים את פני השמש החמה, ואף אחד לא שם לב למאמץ שהם משקיעים?
בזכות אותם מאמץ והתחבטות פנימית – הפירות יכולים להבשיל, הפרחים יכולים לפרוח והעלים יכולים ללבלב.
–

“את ממש קלילה״, “את ביישנית כזו, לא?״, “את מוחצנת״, “בזכותך יש לי ביטחון עצמי ליד אחרים״, “את מדהימה״. כל אחד תופס אותי באופן אחר והאינטרקציות השונות מגלות לי עוד ועוד צדדים שבי. מדהים, לא? אדם אחד, הרבה רבדים. זה עוד משהו שלמדתי השנה – כמה כל אדם הוא עולם ומלואו. כמה הוא מורכב. כמה הוא מכיל בתוכו.
פעם זה אולי היה מבלבל אותי, בעיקר כשהייתי נוכחת לשני הפכים שנמצאים שניהם בתוכי. לפעמים אפילו באותו הזמן. אבל הבנתי שאני כל כך מורכבת ובנויה מהמון דברים, שזה דווקא מאד הגיוני. וכשלומדים לקבל את זה, וללמוד “לעבוד״ עם המורכבות באופן נכון, מגלים כמה היא מעשירה את החיים, מגוונת ומשדרגת אותם.
אז כן, לפעמים יש יותר התפרצויות של הרי געש כי יש התנגשויות, אבל הם רק גורמים לדיוק.
–

אז זו עדיין אני, קצת שונה. כשאנשים אומרים לי בטרוניה על בני הזוג או החברים שלהם שהם השתנו אני תמיד מחייכת. “ומה רע בזה?״, אני שואלת. אנחנו כל החיים משתנים כי החיים הם כל כך דינאמיים. אם לא היינו משתנים, מי היינו?
וצריך לזכור את זה – כשמישהו אהוב ויקר לליבנו קצת משתנה, זה לא לכל החיים. זו תקופה. עד ששוב הוא ישתנה קצת ומערכת היחסים תגיע לאיזון.
ואני מאושרת. שונה לטובה משנה שעברה ומאושרת.
–

בחזרה ליער, לשמיים ולקור.
התבודדות.
משום שזו פעם ראשונה אני מרגישה קצת כמו לפני אירוע: מתכוננת הרבה לפני, בעיקר מחשבתית – מה אני רוצה להגיד, ולמה, ואיך. וברור שה״אירוע״ יחלוף מהר, וההתכוננות לפניו דורשת הקדשת זמן רבה יותר מאשר עצם השהות בפועל.
יצא לי לחשוב שאולי בתור ילדים אנו נוטים יותר לדבר עם ה׳ באופן טבעי כי ילדים הם באופי מאד פשוטים ונקיים עדיין, עוד לא התחילו בתהליך יצירת המורכבות. ואז אנחנו גדלים, מכירים יותר את עצמנו, לומדים מי אנחנו והרבה יותר סומכים על יכולותינו ועל המסוגלות שלנו.
ונוצר מצב שאנחנו פשוט שוכחים שאנחנו קצת זקוקים לעזרה, מדי פעם…
אבל בהתבודדות שם, ביער, הבנתי שזו לא פעם ראשונה שאני עושה התבודדות. ממש לא. אני עושה התבודדות כבר שנים ומדברת עם הקב״ה כל כך הרבה. זו כן פעם ראשונה שאני יוצאת החוצה, לטבע, כדי לדבר.
וגם כדי לצעוק.
ופשוט דיברתי, וצעקתי, וכשהרגשתי שסיימתי ויש הקלה, עלתה בי מחשבה שעד שהגעתי לפה, אולי כדאי להישאר עוד ולדבר עוד ולצעוק עוד כי מי יודע מתי אעשה זאת שוב.
אבל דחיתי את המחשבה הזו לאחר ששוב הבטתי בי פנימה, וגם הטבע הביט בי, וידעתי שזהו. אין צורך עוד להוסיף. צריך להיות מדוייקת.
וכן, ברכות מזל טוב ישמחו אותי מאד