אבא
אבי הרב יוסף ז״ל. חלוץ, מחנך ואיש ציבור. בדחף פנימי ובניגוד לשאר משפחתו עזב את הונגריה ב-1939, עלה לארץ לאחר שהות במחנה המעצר עתלית והגיע לקיבוץ הצעיר שדה אליהו. עסק בשמירת השדות, ונשלח על ידי הקיבוץ הדתי כשליח למחנות העקורים בקפריסין, שם עסק בחיזוק העולם הדתי והבאת שורדי השואה להתיישבות הדתית, והכיר את אימי, ניצולת שואה. אחרי חתונתם עברו לפרדס חנה לחינוך במחנות העולים, ובהמשך עסק בחינוך ובניהול בתי ספר. במקביל עסק תמיד בעשייה ציבורית כחבר המועצה המקומית ועוד. אבי הוא דמות מופת לנו כמשפחה ולכל הסובבים אותו.
אימא
אימי שושנה. ניצולת שואה שעברה את כל מדורי אושוויץ, הייתה כבר בתוך המשרפות וניצלה. לאחר השואה הנהיגה קבוצת בנות שרצו לשמור על קיום המצוות, עלתה באונייתו של לובה אליאב ולאחר שהות בקפריסין שם הכירה את השליח מהארץ, התחתנו והגיעו לפרדס חנה. עסקה בחינוך ובריפוי ועיסוק בבית אבות, תמיד התנדבה, תמיד הבית היה מלא באורחים.
החצי השני
רחל אשתי. אימא לתשעת ילדינו המופלאים והמקסימים ומנהלנית בבית הספר האזורי בטל מנשה. כל השנים היא עמוד הבית – בחינוך הילדים, בטיפוח הבית, ובהקרבה אין סופית למשפחה ולזוגיות יחד עם התנדבות שקטה בקהילה.
המשפחה
בן רביעי וזקונים ממשפחת המוצא, המשפחה הגרעינית תשעה ילדים, חמישה נשואים ונכדים כן ירבו. משפחה שמחה, אוהבת, קשר מצוין בין כולם, המון שיחות עומק וויכוחיים, לימוד משותף וטיולים משותפים גם בהתרחבות המשפחה.
ילדוּּת
המושבה פרדס חנה שעד היום מתעקשת להיות מושבה. אווירה כפרית ועירונית מתובלות ביחד. חיים של חברות, בית ספר ותנועת הנוער בני עקיבא. קשר שכנות מצוין בין דתיים לחילוניים.
טל מנשה
היישוב המקסים והנפלא בצפון השומרון. זכיתי להיות בין ראשוני המתיישבים, אומנם לא מהמייסדים אבל משפחה מספר 18 ביישוב. באופן טבעי התנדבתי ופעלתי בעשייה היישובית בהובלת תהליכים, בבניה ובהפיכת היישוב ליישוב גדול מעל 160 משפחות. גם בימים אלו אני מתנדב בוועדת בית המדרש של הקהילה.
שירות צבאי
התגייסתי כמה חודשים לאחר סיום כיתה י״ב לחטיבת הצנחנים. פלוגה צעירה בתחילת מלחמת של״ג (לבנון הראשונה), קרב מכונן ומעצב אישיות במערב ביירות, שמאז החברות עם שאר לוחמי הפלוגה ממשיכה עד היום. קשר הדם והרעות חוצה מגזרים ודעות. בהמשך עברתי קורס קצינים.
מילואים
הצבא המשיך להיות חלק משמעותי מאורח החיים שלי. שבועות רבים בשנה של תעסוקה מבצעית ושל אימונים. עלייה באחריות הפיקודית ובדרגות הצבאיות. בתפקידי האחרון שירתי כמג״ד בדרגת סא״ל. לאחר 35 שנות צבא השתחררתי ממערך המילואים בתחושת סיפוק גדולה.
מוסדות כפר פינס
חצי יובל מחיי שימשתי כמנכ״ל המוסדות, תקופה מדהימה ומצמיחה. זכיתי לפתח את האולפנה, להקים מוסדות בחדרה ובאור עקיבא, להקים מרכז סיור ״בשבילנו׳ ביכרון יעקב ולסייע בהקמת מוסדות נוספים. והשמחה הגדולה להיות שותף בהתחדשות ישיבת בנ״ע כפר הרוא״ה.
ישיבת בנ״ע כפר הרא״ה
מקום שבו צמחתי, התבגרתי והתפתחתי. הגעתי לישיבה לאחר מסע פחות מוצלח במסגרות קודמות ושם מצאתי את מקומי. המון חברויות שממשיכות עד היום. ישיבה שהיא עצמה סמל למהפכה בחינוך הציוני הדתי, וזו גאווה להיות חלק מבוגריה.
הרב משה צבי נריה זצ״ל
מו״ר, דמות המופת, ראש הישיבה שהיה גם הרב, גם המחנך וגם החבר. דמות שגם אחרי שנות הישיבה הייתה כתובת להתייעצות, לבירור, ללמידה. דמות שהשפעתה ניכרת על הרבה מאישיותי הנוכחית – במסירות, בתודעת השליחות, בעולמי הרוחני, והכול בדרך חינוכו של עוז וענווה.
אביב כוכבי
היינו צוערים באותו צוות בבה״ד 1. כבר בתור צוער בלט מאוד ובתום הקורס סימנו אותו חבריו כמועמד לרמטכ״לות. זוכרו כאיש ספר המתעניין בנושאים רבים וכן מהשיחות על דת ועל קיום מצוות.
בית הציונות הדתית
זכיתי להצטרף לצוות ההיגוי והתרגשתי מקריאתו של ידידי, צבי צויבל, המייסד והיוזם, לקחת אחריות על המקום ולשמש כמנכ״ל. מקום של בירור זהות על בסיס המורשת, מקום שהוא בית לתנועה האדירה והגדולה ׳הציונות הדתית׳.
מאיר בן שבת
בהיותו ראש המל״ל הייתה בנו גאווה של בכיר נוסף מ׳הסרוגים׳. בדיונים על דמות שתוביל את המועצה הציבורית הייתה הסכמה גורפת להתאמתו, ומהפגישה הראשונה נוצרה כימייה מיוחדת. יש בו מנהיגות שקטה, חדות, אבחנה מדויקת של המציאות והזדהות מוחלטת עם דרכה של הציונות הדתית. ■
