עניינה המרכזי של פרשתנו הוא מצוות השמיטה, שבה אנו מצווים מן התורה להשבית בשנה השביעית את כל עבודת האדמה.
מבחינה רעיונית, למצווה זו יש אותה מטרה כמו זו של השבת. השבת פועלת על היחיד מישראל, ומטמיעה בו את הידיעה שה' ברא את העולם, ויש יום אחד שהוא כולו לה'. כך בשמיטה, האומה בכללה מתפנה מעיסוקי היום יום, ובעיקר מעבודת האדמה, שהיתה עיקר עיסוקו של עם ישראל, ואז מתפנים ללימוד תורה – 'שנת השתלמות'.
לדעת רוב הפוסקים, חיובה של מצווה זו בזמננו הוא מדרבנן, מפני שהיא תלויה ביובל הנוהג לכל השיטות רק בזמן שרוב ישראל בארץ, וכאשר אין רוב ישראל בארץ אין היובל נוהג וממילא גם השביעית בזמן הזה נוהגת רק מדרבנן.
פולמוס השמיטה התחיל לפני למעלה ממאה שנה סביב 'היתר המכירה' של הקרקע לגוי, כדי להפקיע ממנה את קדושת שביעית ולאפשר את המשך קיומן הכלכלי של המושבות שהתפרנסו בעיקר מחקלאות. על אף שהמכירה אינה האידיאל, בהתחשב במצב, פסקו גדולי ישראל שמועילה המכירה כדי להפקיע את הקדושה, בזמננו ששביעית מדרבנן.
מאז, מדי שמיטה נאלצת הרבנות להמשיך את היתר המכירה, מכיון שהמדינה נתונה במידה מסויימת בחרם כלכלי מן המדינות שמסביבה ויש קושי לייבא פרות וירקות.
כמובן כל זה אילוץ, ובע"ה כשנזכה לעוצמה כלכלית שתאפשר להשבית את כל החקלאות לשנה שלמה בלי לפגוע בקיומה של החקלאות בארץ, כולל תכנון של מניעת נזקים בשל ביטול חוזים מחוץ לארץ, נקיים את מצוות השמיטה ככתבה וכלשונה.
השביעית תופסת גם מקום מבחינה ערכית. חז"ל דרשו, שבשל ביטול מצוות שביעית עם ישראל נענש, וסברו ששבעים שנות גלות בבל היו כנגד שבעים שמיטות שביטלו בהיותם בארץ. השביעית טומנת בחובה מהלכים ששייכים לקיומה של האומה בארץ. לכן, חקלאי שיכול לשמור שביעית כהלכתה גם בזמננו – קדוש יאמר לו, אך הציבור באופן כללי עדיין נאלץ להשתמש בהיתר המכירה.
יהי רצון שנזכה שעם ישראל בהמוניו יחזור לארץ, ומצווה זו תוכל להתקיים בארץ מן התורה ולא רק מדרבנן. אז גם נוכל לקיים כראוי את המצוות הקשורות לתרומות ומעשרות, שגם אותן מתנה הרמב"ם ב'רוב יושביה עליה', ונשב לבטח בארצנו
