בתחילת השבוע קיבלתי טלפון לא שגרתי בעליל. על הקו היה עוזר הטבח של הישיבה התיכונית שלמדתי בה לפני עשר שנים. הוא צלצל אליי אחרי שבמהלך עשר שנים ניסה להשיג את המספר שלי עד שיום אחד הגיע איכשהו לאבא שלי, וממנו הגיע אליי.
ומה הוא רצה להגיד לי אחרי עשר שנים שבהן לא ראינו זה את זה? שהוא רוצה לשבת איתי, להתייעץ ולדבר על החיים. אז קבענו לשבת באחד מימי השבוע לקפה בתל אביב.
אבל למה הסיפור הזה אמור לעניין אתכם? ובכן, האיש הזה, שגילו נושק ל-60, עלה לארץ אדם בודד. העברית שלו הייתה חלשה, אך לא היה אפשר להתעלם ממוסר העבודה המדהים ומטוב הלב שלו.
הוא תמיד היה מגיש לנו את האוכל באהבה ובחיוך, אבל בעיקר היה מסוג האנשים שרואים ואינם נראים. ביתו היה בחלק האחורי של המטבח, בפינה שקטה בצד. ממש כך. שם היה ישן על מזרן, והבגדים שלו היו מונחים על כיסא. איש פשוט-פשוט.
בגילי העשרה היינו עסוקים בענייני הבגרויות ובהווי הישיבה, ולא הקדשנו לו יותר מדי תשומת לב. ובכל זאת הבחנתי שיש בו קסם אישי. הביישנות והענווה כאילו הפכו לחלק ממנו ממש. כיבדתי אותו מאוד.
בכל פעם אחרי האוכל הייתי נוהג לשבת לשוחח איתו כמה דקות. אני לא זוכר בדיוק על מה. אבל דבר אחד צרוב לי היטב בזיכרון. בוקר אחד הוא ניגש אליי בחיוך מאוזן לאוזן: "יש לי היום יום הולדת", סיפר נרגש. איחלתי לו מזל טוב, וברגע אחד החלטתי שחייבים לעשות משהו לכבודו.
התארגנו החבר'ה עם עוגה, בלונים ומוזיקה, ובארוחת הערב, בעוד הוא מגיש לנו את האוכל, התנפלנו עליו ופצחנו כל הישיבה בשירה אדירה של "היום יום הולדת". הרמנו אותו על הכיסא, והוא ממש ריחף באוויר, הפנים שלו הביעו אושר. ובאמת, הוא היה מאושר כל כך. מתי התייחסו אליו כך לאחרונה בישיבה?
הימים חלפו להם, וסוף השנה הגיע. בישיבה החליטו על שורה של קיצוצים, והחבר הלא רשמי מהמטבח נאלץ לעזוב. גילינו זאת רק בתחילת שנת הלימודים הבאה. לא היה לנו מושג לאן הוא נעלם. הוא פשוט כבר לא היה שם.
ופתאום היום, עשר שנים אחרי גמר הישיבה, באמצע החיים, הוא מתקשר ומזמין אותי לקפה. ואתם יודעים מה? זה תפס אותי לא מוכן. אז נפגשנו, החלפנו חוויות, התייעצנו וצחקנו, ובסיום השיחה הוא אמר לי: "אני שמח שסוף-סוף הגעתי אליך. אתה חבר טוב שלי, אתה".
ואני פתאום התחלתי לקלוט את המשמעות של התקופה ההיא לפני עשור. הבנתי שמאז איש לא טרח לשאול לשלומו. מאז איש לא חגג לו יומולדת. הוא פשוט היה סתם עוד עובד שקוף. וחשבתי לעצמי: כמה עובדים שקופים כאלה מסתובבים בינינו? עובדים שזקוקים להכרה, להערכה. למילה טובה. ובאמת מגיע להם. הם נמצאים בכל מקום.
אנחנו יכולים לגרום להם אושר אמיתי. אנחנו יכולים להעלות על פניהם חיוך, לגרום להם קצת נחת. קצת סיפוק. אפילו קצת אושר. עשר שנים זה היה חסר לחבר השקוף שלי.
