אורי שכטר

אחדות שהובילה לקבלת 2 ספרי תורה

האם הוסיפה ואמרה שלפני כמה שבועות ארז הגיע אליה בחלום ואמר לה “אמא, לא זכיתם להכניס אותי לחופה, אבל ספר תורה מכניסים עם חופה.

מכיוון שאנחנו מתקרבים לחג מתן תורה ואנו אחרי המכות הרבות שקיבלנו בעת האחרונה זקוקים יותר מכל לאהבה ולאחדות בתוך עמנו. אשתף אתכם בסיפור מדהים על ספר תורה מיוחד שהתקבל מתוך אחדות בעם ישראל ובעקבותיו הגיע ספר נוסף.
יש לי חבר בארה”ב שקוראים לו יוטב אליאך, יוטב משמש כמנהל בית ספר ומחובר בכל נימי נפשו למדינת ישראל, השנה הוא קיבל פרס מחנך למופת בתפוצות. יוטב הקים יחד עם מישהי שהיתה כתבת ב-  C.N.N פרויקט ציוני שבמסגרתו כל שנה הם הביאו לישראל קבוצה של כ-50 בני נוער, שאותם הם אספו מבתי ספר שונים בארה”ב, בנות ובנים מהם חובשי כיפות ומהם לא, מהם מהצד הימיני של המפה הפוליטית וכמה מצידה השמאלי.
הם היו עורכים להם במשך כחודש סיור אינטנסיבי בישראל, הסיור כלל מפגשים עם אנשים רבים ומגוונים וביקור באתרים רבים ברחבי הארץ. מטרתה המרכזית של התוכנית הזאת היתה, הכשרתם של בני הנוער להסברה באוניברסיטאות בארה”ב.
אני הייתי משתדל לעזור להם בהכנת התוכנית ובתיאומים שונים בעיקר בדברים הקשורים לצה”ל, סיור בבסיסים שונים, צפיה בתרגילים מפגשים עם חיילים ומפקדים.
לפני כעשר שנים, בשעות האחרונות שלהם בארץ, הם סיירו בהר הרצל בין קברי החיילים. הם הגיעו להר הרצל בשעה 15:00 ובשעה 18:00 הם כבר היו אמורים להגיע לנתב”ג לטובת חזרתם לביתם שבארה”ב.
תוך כדי הסיור בהר הרצל יוטב שם לב לזוג הורים שכולים שבכו ליד קבר של בנם. הוא ניגש אליהם ושאל אותם “מי אתם?”, הם סיפרו לו שהם ההורים של חייל בשם ארז דרעי, חייל בצנחנים, שנהרג בהתהפכות ג’יפ באזור ג’נין. האם הוסיפה ואמרה שלפני כמה שבועות ארז הגיע אליה בחלום ואמר לה “אמא, לא זכיתם להכניס אותי לחופה, אבל ספר תורה מכניסים עם חופה, אני רוצה שתכניסו ספר תורה לזכרי”.
היא הוסיפה ואמרה “אנחנו משפחה לא דתית וגם לא בעלת אמצעים ואין באפשרותנו להרים פרויקט כזה גדול של הכנסת ס”ת”. היא המשיכה וסיפרה “אתמול בלילה ארז הגיע אלי שוב בחלום ואמר לי תלכי היום להר הרצל עם אבא, שם תפגשי אנשים שהם יעזרו לך להכניס את ספר התורה לזכרי”.
יוטב התקשר אלי ושאל אותי כמה עולה ס”ת?
לא הבנתי את ההקשר של השאלה, אבל שאלתי אותו בחזרה, “באיזה ספר תורה מדובר ספרדי או אשכנזי?” הוא ענה לי שנראה לו שמדובר בספר תורה ספרדי. אמרתי לו שספר תורה ספרדי עולה בין 100,000₪ ל 130,000₪.
הוא אסף את הקבוצה ושאל אותם האם הם מעוניינים להרים יחד את ספר התורה לזכרו של החייל ארז דרעי וכולם ענו ביחד “כן”. יוטב התקשר אלי ואמר לי “אורי אנחנו עכשיו טסים לארה”ב תהיה בקשר עם פנינה אמא של ארז ותעדכן אותה שאנחנו מכניסים עוד השנה את ספר התורה לזכרו”.
עוד באותו הערב זכיתי להתקשר לפנינה אימו של ארז ולידע אותה שעוד השנה יכניסו את ספר התורה לזכר בנה ארז ז”ל. אכן לאחר שנה זכינו להכניס את ספר התורה לזכרו של ארז לבית הכנסת שליד בית המשפחה במעלה אדומים.
לא ניתן לתאר במילים את ההתרגשות הרבה שהייתה בקרב המשפחה, המשפחה שעם מותו של הבן ארז איבדה את כוחות החיים שלה פתאום קיבלה כוחות חיים חדשים.
לטקס המרשים הגיעו בני הנוער מארה”ב שתרמו את הספר, בתי ספר במעלה אדומים, משפחה וחברים של ארז מהצבא. פנינה אימו של ארז הסתובבה מסביב לבית הכנסת ואמרה שהיא מרגישה שארז נמצא בבית הכנסת. והיא זכתה להכניסו לחופה.
לפני כמה שנים קיבלתי טלפון מחברי שאול וילהלם, שליח חב”ד באוסלו.
והוא אמר לי “אני רוצה להודות לך מאוד”. 
שאלתי אותו “על מה אתה רוצה להודות? לא זוכר שעשית משהו בשבילך שצריך להגיד תודה עבורו”. הוא שאל אותי “אתה זוכר את הסיפור שסיפרת לי על ספר התורה שנתרם לזכרו של החייל ארז דרעי?”. עניתי “כן”.
הוא סיפר שיצא לו לספר את הסיפור לאחד משליחי חב”ד שתפקידו להכין דברי תורה מתובלים בסיפורים לפני שבתות וחגים לכל שליחי חב”ד בעולם. אותו אדם חזר אליו ואמר לו שהסיפור התאים כמו כפפה ליד לדברים שהוא הכין לשליחים לחג מתן תורה. הוא לקח את הסיפור, תרגם אותו לאנגלית ושלח אותו לכל השליחים ברחבי העולם.
במוצאי חג מתן תורה הוא קיבל מאחד השליחים את המייל הבא:
“כבר 11 שנים אני רב בקהילה שאין בה ספר תורה, בתפילת ערב החג סיפרתי את הסיפור על החייל ארז דרעי והכנסת ספר התורה לזכרו, בסוף התפילה ניגש אלי יהודי אחד מהקהילה ואמר לי: ‘שמעתי את הסיפור והחלטתי לתרום ספר תורה לבית הכנסת שלנו’. בזכות הטוב של הסיפור זכינו שהטוב הזה יתגלגל אלינו וגם אנחנו נזכה סוף סוף להכניס ספר תורה בבית הכנסת שלנו”.
ושוב למדתי שאחדות וטוב בעם ישראל רק מגלגלים עוד טוב.
Ori88533@gmail.com

עוד במדור זה

"לפעמים מחר זה מאוחר מידי"

"לפעמים מחר זה מאוחר מידי"

בתאריך 16.5.2020 התהפכו חייה של משפחת אקרמן. נדב, צעיר חזק ובריא לפני גיוס, בילה עם חבריו בחוף ים. הוא שיחק במטקות ואז נכנס להתרעננות קצרה במים, קיבל מכה חזקה בים, ופתאום מצא את עצמו צף עם הפנים במים. הוא הובהל לניתוח חירום, ומאז חייו השתנו ללא הכר. אמו סלבי מספרת: "אני עובדת בעצמי בבית חולים במשך קרוב ל-30 שנה. אני מכירה את המבטים של הרופאים, והמבט שלהם אמר שהם לא יודעים אם הילד שלי ישרוד. הוא שרד, אבל נותר משותק מהכתפיים ומטה, ומרותק לכיסא גלגלים". נדב נזכר: "בהתחלה זה היה נשמע כמו גזר דין מוות".
בפעם הראשונה שאקרמן חזר לביתו, אמו קיבלה הודעת אס אם אס ולפיה בית החולים אינו מספק שירותי אמבולנסים. סלבי: "לא הבנתי מאיפה אני אביא אמבולנס, המצוקה הייתה מאוד קשה".
היא יצרה קשר עם עזר מציון. "פתאום, כמו מלאכים, נכנסו אלינו לחדר בבית החולים ושאלו 'מי זה נדב?'. לראות פתאום בתוך הכאוס שאתה נמצא מישהו ידידותי, עם מאור פנים, נתן לי תחושה כאילו הקדוש ברוך הוא בעצמו עוזר לי". הנהג ביקש מנדב ומאימו לבחור שירים שהם אוהבים, ולקח אותם בבטחה לביתם. נדב נזכר "כשנתקלתי בכל העזרה הזו, בנכונות לסייע ולהיות שם בשבילי, הרגשתי שאני צריך לקחת את עצמי בידיים ולנסות לעשות הכול כדי לחזור ולתפקד. עזר מציון היו שם בשבילנו בכל פעם שהיינו צריכים הסעה לטיפולים ובחזרה. עבורנו הם חבורת מלאכים".
נדב ומשפחתו הם משפחה אחת של נעזרים במערך האמבולנסים של עזר מציון. בראש המערך עומד ישראל טיירי. "לפני זמן מה קיבלתי טלפון שיש נערה בת 16 שמאושפזת בהדסה עין כרם, חולה סופנית אונקולוגית. יש לה משאלת לב להגיע לים. אני עובר על האמבולנסים, ביקשו מעכשיו לעכשיו כאשר האמבולנסים כבר מלאים. מנסה ומנסה ולא מוצא פתרון. חזרתי לאותה אחת שפנתה אליי, עובדת עזר מציון מירושלים. אמרתי לה 'בואי נעשה את זה בצורה מסודרת מחר. עם ליווי רפואי כמו שצריך', כי המצב שלה היה ממש קשה.
"היא אומרת לי 'אם תחכה למחר לא יודעת מה יהיה, המצב לא טוב'. הבנתי מה המצב והפכנו עולמות ומצאנו אמבולנס שהגיע עם המתנדבות והצוות הרפואי. הגיעו עם אמבולנס מקושט, שטיח אדום ובלונים. הגיע נהג ולקח אותה לחוף בראשון, היה איתה ועם המשפחה שעה בחוץ. למחרת בתשע בבוקר התקשרו אליי שהיא נפטרה.

לפעמים מחר זה מאוחר מידי".
טיירי, בן ה-42 ממודיעין עילית, נשוי פלוס שלושה ילדים, חש בשליחות 24/6 למען כל מי שזקוק לסיוע בנסיעות והעברות. האמבולנסים של עזר מציון הפועלים בכל רחבי הארץ מבוקר ועד ערב מספקים סיפורים מרגשים ומרתקים, שמחים וגם עצובים.
"הקושי הוא כאשר אתה מקבל בקשה דחופה בהתראה קצרה, בשעה שהלו"ז של הנהגים כבר מסודר ומלא ונדרשת עבודה על מנת למצוא פתרון. זה מורכב מאוד וגורם לשנות לו"ז של כל הנהגים. זאת עבודה תחת לחץ, דינאמית, ומשתנה לפי הצורך שעולה".
"לפני כמה ימים קיבלנו בקשה לקחת ילדה בת חמש מהדסה עין כרם. היא הבינה שהיא הולכת למות ואמרה שהיא רוצה להגיע לבית שלה במושב, היא רצתה להיפרד מהאחים שלה. היא רצתה להיות שעה, שעה וחצי, לא היה אפשר יותר כי המצב הרפואי לא מאפשר. דאגנו למה שצריך ואחרי שהנהג הגיע איתה הביתה הוא התקשר ואמר שהמשפחה מבקשת עוד שעתיים כי קשה להם להיפרד ממנה. כמובן שלמרות שהיו נסיעות אחרות דאגתי לכך שיישאר שם, למרות שזה יצר לנו בעיה. המשפחה ממש הייתה נפעמת ונרגשת ממה שעשינו למענה".
ההזמנות מתקבלות יום קודם. 23 אמבולנסים עומדים לרשות עזר מציון. משבצים את הנסיעות השונות במדויק ולפי הצורך. העיקר שאמבולנס לא ייסע ריק. חולי אונקולוגיה ודיאליזה, כימותרפיה ומושתלים, כאלה שצריכים לנסוע באלונקה או כאלה שצריכים כיסא גלגלים, אנשים שצריכים להגיע לאשפוז או שזקוקים לליווי רפואי צמוד בכל נסיעה. העיקר לעזור למקסימום אנשים. דתיים, חרדים, חילוניים. אין הבדל.
"הקושי הוא כאשר אתה מקבל כאלה דברים מהרגע להרגע", אומר טיירי, "זה לא עניין של כמה דקות אלא דורש עבודה. למצוא פתרון לא פעם זה דבר מורכב, אבל ברוך השם שאנחנו מצליחים".
וישנם גם ימים בהם מערך האמבולנסים של עזר מציון מתגייס עם עשרות אמבולנסים למטרה מסוימת. כך קורה מידי שנה בל"ג בעומר מירון, כאשר צוות של נהגים מסייע בשינוע אנשים עם מוגבלות בתנועה אל ציון קבר הרשב"י. השנה, שנה אחרי האסון הנורא במירון, ביקשו מאות אנשים לעלות לציון הקדוש במהלך ימי ההילולה. מערך האמבולנסים של העמותה שכלל כ-20 כלי רכב, העלה ילדים, קשישים וחולים עם מוגבלות בתנועה וחולים. "לאורך ימי ההילולה היו לנו לא מעט מקרים מרגשים של אנשים שהיו באסון שנה שעברה" אומר טיירי. "אחד מהם הוא יהודי שהגיע על כיסא גלגלים ובשנה שעברה ניצל בנס מהאסון, והוא התקשה להסתיר את התרגשותו. זו זכות עבורנו לאפשר לכל אחד, למרות הקושי, לעלות להר ולהתפלל".
"אתה הכותל המערבי שלהם"
אב"י חלא בן ה-62 מקרני שומרון הוא אחד מהנהגים של 'עזר מציון'. במהלך השנים חלא מילא שלל תפקידים ציבוריים ביישוב שבו הוא מתגורר לאורך השנים. את האמבולנס של עזר מציון הוא מסיע כבר 20 שנה, מקבל את השיבוצים ויוצא לדרך כבר בשעות הבוקר המוקדמות. הוא יסיים את יום עבודתו בשעות הערב. קשה לתפוס אותו לשיחה, סדר יומו עמוס וגדוש, כשהוא יתפנה הוא ישתף אותנו בחלק מהנסיעות שאותן הוא עושה במסגרת תפקידו.
"אתן לך הצצה ליום עבודה שגרתי. את הבוקר פתחתי אצל חולה ניוון שרירים. אני משתדל לצחוק ולדבר עם כל אחד, להקל מעליהם במה שאפשר. הנסיעה שלאחר מכן הייתה של חולה קטוע רגל. מדובר בחולה דיאליזה עם כיסא גלגלים שצריך להגיע לטיפולים. אנחנו עוזרים לו בנסיעות ומקלים על המשפחה. החולה האחרון היה ילד חולה סרטן שאין לו עוד שלוש עשרה. לקחתי אותו משניידר לבית שלו. ילד ממש נחמד שצוחקים איתו, עלם חמד למרות הטיפולים. בדרך הוא מספר לי 'עוד ארבעה חודשים יש לי בר מצווה. אני מזמין אותך אבל אני לא בטוח שאני אצליח לחיות עד אז'. אימא שלו בכתה במושב מאחור".
יום כזה לדבריו, נותן לו פרופורציות לחיים. ״כל שעה שאתה לוקח חולה אחר ורואה מה המשפחה שלו עוברת 24/7 אתה מקבל פרופורציות. אתה גם הפסיכולוג שלו ולא רק נהג האמבולנס. אתה שואל אותם מה הם מרגישים והם מוציאים הכול, פורקים. אתה הכותל המערבי שלהם, וזה שווה. זו בשבילי תרפיה. חולים לא מעניין אותם אם יש מינוס או אין מינוס בבנק. לבן אדם אין מחיר. גם את הבית והמכונית הוא ימכור בשביל החיים, כשאתה בעבודה הזאת וכל בוקר זה אנשים חולים במצבים קשים אתה אומר לעצמך, החיים שלנו יפים ואנחנו לא יודעים להעריך אותם. זה גורם לעשות חושבים. לכל משפחה אתה נותן תמיכה ומרגיש טוב עם עצמך לא פחות ממה שאתה עושה טוב לחולה עצמו״.
"המקום שלי שאני נמצא בו זה לא פשוט", משתף גם טיירי, "אני הרבה שנים במערכת, 13 שנה פה. זה לא פשוט. אבל העשייה הזאת והסיפוק שאתה מצליח להגשים עוד משאלה ועוד משאלה זה נותן כוח להמשיך. אנשים שבמצב שלהם אתה מגשים להם חלום". טיירי גם מודה כי "עם הזמן גם יש קהות חושים מסוימת. אי אפשר להמשיך הלאה בלי להתנתק טיפה מהסיפורים".
והסיפורים של טיירי זורמים בלי הפסקה. "יש לנו ניצול שואה בשנות התשעים שלא היה בכותל בחיים שלו. לא יודע איך נראה הכותל. הנהג לקח אותו, הגיע לשם וקרא קצת תהילים. חזר מאושר ובכה. במקרה אחר הייתה לנו בקשה לקחת אישה מאוד מבוגרת לפני חצי שנה. במשך שנתיים וחצי היא לא יצאה מהבית בגלל הקורונה. הייתה חתונה של נינה והיא מאוד רצתה לצאת לחתונה. לקחנו אותה מהצפון לעמק חפר לגן אירועים. הנהג נשאר בחתונה במשך שעתיים ולאחר מכן החזיר אותה הביתה. היא הרגישה שקמה לתחייה".
טיירי ממשיך ומספר. על תינוק חולה, על נער שנפצע בתאונת דרכים, על קטוע רגל שהיה צריך הסעה, הסיפורים אין להם סוף והעבודה אף פעם לא נגמרת. עוד חסד ועוד עזרה. כמו שעזר מציון יודעים לתת.
"אנחנו עובדים 24/6 אבל המשפחה מבינה את המקום שלי, שזה החסד שאנחנו עושים והעזרה שאנחנו נותנים. כל הזמן אנחנו גם מקבלים ד"שים ומכתבים מאנשים. מכתבי תודה שמחזקים אותנו. לא חסר".

עזר מציון נקודת אור

עזר מציון נקודת אור

"באשפוז הראשון של רוני בבית החולים היה לה קשה לקחת…
חברים לרפואה

חברים לרפואה

“תוך תקופה קצרה הפכנו להיות הגוף המוביל בישראל בתחום סיוע…