"קחו מאתכם תרומה… כל נדיב לבו יביאה את תרומת ה' ".
"נדיב לב: לשון נדבה,והוא לשון רצון טוב" (רש"י).
היסוד בנתינת התרומה – הצדקה: הרצון הטוב, השמחה והנדיבות, שבאים מתוך הזדהות עם המטרה שלשמה ניתנת התרומה ומתוך שאיפה אמיתית וכנה להיות שותף במצווה.
היום, אנו עדים לתופעה ההולכת ומתגברת בענף התרומות והשנורר – תופעת הטלמרקטינג. קרי: עשרות הטלפונים שכל אחד מאתנו מקבל בכל שבוע לטלפון הביתי , לסלולרי, לבעל ולאשה (ולפעמים אף לילדים), בבקשה ולפעמים בדרישה לתרום לארגון חסד, למוסד כזה או אחר ולכל מיני גופים וארגונים הפזורים בארץ, שרובנו איננו מכירים. זאת כשמאחורי הטלפון יושבת טלפנית של חברת הטלמרקטינג, שמנסה לשכנע אותנו בחשיבות התרומה לאותו מוסד או ארגון ומשתמשת בכלים שבהם הודרכה על מנת ללחוץ עלינו ולתת לנו תחושה של אי נעימות אם נסרב לבקשתה.
פעמים אנו מסרבים בנימוס, פעמים בחוסר נימוס, ופעמים נענים ותורמים בחוסר התלהבות. בין כך ובין כך נראה שיש טעם לפגם בתופעה זו, העוקרת את השורש מן העניין, הופכת את מצוות הצדקה למעושה ולחסרת נדבת הלב, וללא ספק גורמת לנו לקפח את אותם ארגונים שאכן ראוי וחשוב לתרום להם.
לעניות דעתי, כמי שעוסק שנים רבות בגיוס כספים לבניין עיר האבות חברון, כל ארגון מקומי צריך לגייס אליו את האנשים הקרובים פיזית ורוחנית לפעילות הארגון, לרתום אותם למצווה הקרובה אליהם בבחינת "עניי עירך קודמים", ולפנות מלב אל לב ולא בצורה מסחרית.
אותם ארגונים הפועלים ברמה הארצית, או שתרומתם ושהשפעתם איננה בקהילה ובאיזור מסויימים אלא ברמה הארצית והלאומית, כתרומת המקדש – אכן ראוי שיפנו אלינו לכל אתר ואתר וישתפו אותנו במצווה ובשליחות שלמענן הם פועלים.
אני מעריך מאוד את כל התורמים לעיר האבות חברון, צקום משכנם של אבותינו הקדושים ישני חברון. שם נמצאים השורשים של העם שלנו.
ובכל מקרה, ראוי לבדוק ולוודא שהתרומה והצדקה מגיעות ברובן לארגון המתרים ולא לחברת הטלמרקטינג.
זו הדרך להחזיר את האמון ואת נתינה מתוך שמחה לקיום מצוות הצדקה. "ציון… תפדה ושביה בצדקה"
מתוך תקווה ואמונה שעם ישראל גומלי חסדים.
