01
בפרשת בלק, בלק מלך מואב שוכר "מקלל" מקצועי על מנת לקלל את עם ישראל – בלעם, סוג של מכשף קדמוני ששמו מעיד עליו – "בלי-עם" – אדם שמרוכז בפרטיות שלו ומנותק מההקשר הלאומי הרחב. לאנשים שהם "בלי עם" יש נטייה "לקלל", כלומר למצוא את הצד ה"קל" והנמוך בכל דבר. כינוי נוסף שבלעם מכונה בתורה הוא "גבר שתום העין" – גבר או אישה, בעלי מבט חלקי ומריר שמתמקדים כל העת בחסרונות (שאכן) קיימים בעם ישראל.
02
"ברכה" לעומת זאת היא מלשון "להבריך" לחבר ענף של צמח לאדמה על מנת שיכה שורש ויצמיח עץ חדש. במילים אחרות: מבט רחב שמתמקד בטוב ובתמונה הכוללת, ולכן מצמיח דברים טובים.
03
בלעם מוצא עצמו מברך את עם ישראל: "כי מראש צרים אראנו ומגבעות אשורנו" חז"ל אומרים שה"צורים" הם האבות והאימהות של האומה. בלעם מזהה את הטוב בשורש של עם ישראל, במקור היסודי שלהם. באופן דומה, כאנשים מחפשים נקודה של תום ואושר בחייהם, הם מוצאים אותה בילדותם; הילדות שלהם הייתה מאושרת, וזה מעיד שחייהם נובעים ממקור חיובי. עם השנים יש קלקולים, החמצות וסטייה מהמקור, אבל החיים ביסודם הם טובים.
04
בפעם השנייה ממשיך בלעם את נבואתו: "…הנה ברך לקחתי, וברך ולא אשיבנה… א-ל מוציאם ממצרים כתועפת ראם לו". לא רק בתחילת החיים ישנה ברכה, אלא גם במהלך ההתבגרות. גם המשך ההיסטוריה של עם ישראל, שאליו בלעם מביט כעת, משנה את קללתו לברכה. עם ישראל השתחרר מעבדות, יצא מן המיצרים והתקדם. עם כל הכאבים והכישלונות, הרי שבפרספקטיבה רחבה – העולם הולך ומשתפר, המציאות נעשית מוארת יותר ויותר.
05
בפעם השלישית, בלעם ממשיך "…מה טבו אהליך יעקב משכנתיך ישראל". לפי חז"ל, בלעם ראה כיצד מסודרים אוהליהם של ישראל – פתחיהם אינם מכוונים זה מול זה, משום צניעות. זו דרך נוספת לזהות את הנקודה הפנימית: אפשר להביט על המקור, אפשר להביט על ההיסטוריה ואפשר גם להביט על אורח החיים הישראלי היומיומי. את המבט הזה משקפת הצניעות, ההתכנסות פנימה. לעומת המבט החיצוני, הביקורתי והשכלתני, שעוסק בניתוחים קרים של הקליפה החיצונית במציאות, אדם יכול להתכנס ולהביט באוהל הפרטי שלו, ולראות את כל הטוב שבנה עד היום.
06
אם בקללות עסקינן, כמעט כל הבעת דעה שמתייחסת לתחקירי השביעי באוקטובר מגיעה למסקנה ש"העם נפלא וההנהגה אשמה"; "הלוחמים בשטח גיבורים והמפקדים פחדנים"; "האזרחים פועלים והממשלה נכשלת" וכו'. מנטרה זו מהודהדת משמאל ומימין של המפה הפוליטית: מצד השמאלי – שמכוון את האשמה כנגד ההנהגה הנבחרת בכדי להפיל אותה; ומצד הימני – שמכוון את האשמה כלפי ההנהגה הלא-נבחרת של מערכות הצבא והפקידות. בין כה וכה, הקונצנזוס הוא שיש את "הם הרעים" (פוליטיקאים, אלופים, מקבלי החלטות), ויש "אותנו הטובים" (אזרחים, חיילים ואנשים פשוטים).
07
ברור שמקבלי החלטות נושאים באחריות אישית אולם אסור לשכוח שראשית, רוב ההחלטות מתקבלות עקב הלך רוח ציבורי ולא רק מגחמות של מנהיגים (אם נתניהו למשל היה מחליט בשישי באוקטובר לתקוף את עזה, הציבור היה תומך בו?); ושנית, הביקורת כלפי ההנהגה אמורה להיות ללא ייחוס של כוונות זדון. אף אחד לא התכוון פה לרעה מהסיבה הפשוטה שמקבלי ההחלטות הם חלק מאיתנו. הזדמן לי לשמוע מונולוג מתלהם של נערה מקיבוצי העוטף שהמסר הנדוש בו היה ש"הופקרנו בכוונה" ו"ההנהגה צריכה להיות ראויה לעם הזה"; רק שבהמשך התברר, למרבה המבוכה, שאביה של אותה נערה הוא מפקד בכיר בגזרה; אז מי "הפקיר" אותה בדיוק?
08
הנרטיב האוטומטי ש"ההנהגה אשמה" – שמאז מלחמת יום כיפור הפך להיות הנרטיב השולט – הוא תפיסת עולם פוסטמודרנית שמייחסת כוונה רעה לכל מקור סמכות (וכמובן מתחנפת לרוב הקהל שהוא מטבע הדברים אינו בעל סמכות). יתרה מזאת, זו תפיסה שמטפחת עמדה פרטית ולא כללית, היינו אנחנו בעמדת "לקוח" ביחס למדינה שאמורה לרצות אותנו. התפיסה התורנית היא שאנחנו לא לקוחות אלא שותפים במדינה. זהו אגב כלל נכון לביקורת כלפי כל מערכת כלכלית, חינוכית או משפחתית. אנו נבקר ללא משוא פנים את הכשלים של הדרג הפיקודי, הניהולי והממשלתי אולם מתוך הכרה שכולנו מעוניינים באותו דבר – טובת עם ישראל; יתכן שנגלה אז שביקורת מעין זו גם תהיה יותר יעילה. ■
