פרשתנו פותחת בציווי אל בני ישראל להדליק את המנורה של המשכן אך התורה אינה בוחרת במילה 'להדליק' אלא במילה 'להעלות': 'ואתה תצוה ויקחו אליך שמן זית זך להעלות נר תמיד' [שמות כז, כ] ורש" מבאר: 'להעלות נר תמיד – מדליק עדו שתהא שלהבת עולה מאליה'.
מה רצה רש"י ללמדנו בדבריו שהזכרנו? פשוט וברור לכל בר דעת שהדלקת הנר נעשית עד אשר הפתילה נאחזת באש וכבר אינה זקוקה לגפרור והשלהבת עולה מאליה?
מרתקת היא הדלקת הנר, מציתים את הגפרור ומצמידים לפתילה, אבל אין כללים קבועים מראש להדלקה, כל פתילה קובעת זמן הדלקה לעצמה לפי החומר שממנו היא עשויה ולפי סוג השמן שהיא טבולה בתוכו, לפי מזג האוויר ותנאי הסביבה. יש פעמים שהפתילה נדלקת מיד ויש פעמים שלוקח לה זמן רב, יש פעמים שגפרור אחד מספיק להדליק כמה פתילות ויש פעמים שלפתילה אחת נדרשים כמה גפרורים, כך היא מלאכת ההדלקה, תובעת מאיתנו סבלנות ועוד סבלנות…
פרשנים רבים למדו את דברי רש"י כמשל על מלאכת החינוך, לילדינו ולתלמידנו ואף לעצמנו… ההורה והמחנך חייבים להבין שאין כללי ברזל הזהים לכל הילדים ולכל התלמידים, לכל ילד יש כללי 'הדלקה' או 'העלאה' משלו, יש ילד אשר זקוק להשארות מקור האש קרוב אליו, להשארות מקור החום והאהבה צמוד אליו לזמן ממושך. יש ילד שקשה מאוד להדליקו ולהעלתו וזקוק הוא לכמה גפרורים, נסיונות חוזרים ונשנים להעלותו. גם עבור ילד כזה – אופציית היאוש מהדלקתו לא קיימת… ההורה והמחנך מחוייבים להעלותו 'עד שתהא השלהבת עולה מאליה', מאמץ גדול שוב ושוב, עם אהבה וסבלנות אין קץ, עד שהשלהבת תהא עולה מאליה, עד שהנער יעמוד על רגליו, עד שיעמוד על דעתו ללא הגפרור.
פעולת החינוך אינה מפסיקה לעולם, אך יש בה שלבים, בגיל הילדות זקוק הילד והתלמיד לליווי צמוד יותר. מדי פעם עלינו לבדוק את עצמנו: האם אנו מחנכים או חלילה חונקים? האם אנו מעלים, מדליקים או שורפים… או חלילה אף מכבים? בגיל הנערות שבו הנער מגלה כוחות של התנערות ועצמאות ההדלקה היא רגישה יותר, לפעמים עלינו לעמוד מרחוק ולראות שאכן האש עולה מאליה, האור מאיר, אנו ניתן לנער מעטפת של אמון, חום ואהבה, אך הכל יעשה בבניית אמון בילד תוך שהוא עצמו יעשה את העבודה. וגם אם לפעמים נראה שהאור כביכול מתמעט לא תמיד נשעט על הילד והתלמיד, אלא ניתן לו להאיר מאליו, נאפשר לו עצמאות זהירה בשיקול דעת מירבי בכדי שתתאפשר עמידה על קרקע בטוחה בדעה שלמה להיות השלהבת עולה מאליה.
הרב מ. צ. נריה זצ"ל מבאר את המשנה במסכת אבות: "העמידו תלמידים הרבה" (פרק א, א) ואומר: העמדת תלמידים היא להעמיד אותם על רגליהם. לאפשר להם לפתח את עצמאותם באופן כזה, שהכוח עליו מבוסס עולמם הרוחני והמוסרי ייבנה מבפנים. ןלכן אין זה נכון שהנערים יהיו תלויים בהוריהם או ברבותיהם גם בשנות בגרותם.
נמצאנו למדים שמלאכת 'ההדלקה' ו'ההעלאה' הם מלאכות המצריכות חשיבה עמוקה, ויותר מכל: התאמה לכל ילד וילד על פי תכונותיו ועל פי השגותיו, יש לדעת מתי להתקרב ומתי להתרחק, מתי לעמוד מן הצד ומתי לתת תמיכה וסיוע. מתי לשחרר ומתי לעטוף, ואכן מלאכת החינוך קשה היא ולא לחינם אמר מי שאמר שרובה המוחלט תלוי בתפילה ועוד תפילה ועוד תפילה. ■
