סיפר לי ר׳ גרשון קופרמן מפתח תקווה, כעת בירושלים:
״אני זוכר מילדותי בדבלין שבאירלנד, את הרב הראשי שם, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, פותח את בית המדרש בלילות שבת לטובת לימוד העברית. הביאו מרצים שונים בכל פעם, הם חדו חידות והיה צריך להשיב עליהן בעברית. הוא היה מגיע כדי לעודד אותנו.
גרנו במרחק כמה בתים ממנו. אני זוכר אותו תמיד בהדר, עם כובע הצילינדר הגבוה. כל הציבור כיבד אותו מאוד. הוא היה שקוע תדיר בלימוד תורה. סיפרו אז, שאחרי שישה חודשים מהתחלת הרבנות שלו הפסיקו לתת לו משכורת. מדוע? הוא היה מחלק הכול לעניים ולארגוני צדקה, ולכן הוחלט שאת המשכורת תקבל מעתה אשתו הרבנית.
בשנת תרצ״ה נפטר הרב קוק, ובחרו ברב הרצוג לשבת על כסאו כרב ראשי לארץ ישראל. בשנת 1936 נפרדה ממנו הקהילה בדבלין שבאירלנד, ובחרו בי לשאת נאום פרידה, כנציג הילדים שלמדו אצלו בשיעור הנ״ל. הייתי אז בן עשר ודיברתי בטקס בלשון הקודש. אמרתי שהרב הרצוג מהווה עבורנו דוגמה חיה לדברי חז״ל במסכת אבות: ״הוי מקבל את כל האדם בספר פנים יפות״. אני זוכר עד היום את הנאום. הוא אכן היה אדם פתוח לכול וחביב על כולם. היו באים להתדיין בפניו גם יהודים וגם גויים.
עבור אחי, הרב יהודה קופרמן, מייסד המכללה לבנות בבית וגן, ועבורי, היווה הרב הרצוג דמות מופת כל ימינו. כשהייתי מגיע ארצה, תמיד נכנסתי לבקרו.
הרבנית שרה הרצוג לא הייתה רק אשת הרב אלא דמות בזכות עצמה. היא ניהלה למעשה את ענייני הרבנות, כשהרב היה שקוע לגמרי בתורה ובפסיקת הלכה. היא הייתה אשת חסד נדירה, עם יוזמות נתינה רבות ומגוונות. כשאימי כבר הייתה זקנה והתגוררה בשכונת בית וגן בירושלים, התקשרה אליה הרבנית וגייסה אותה להתנדבות בעבודה של סריגה עם המטופלים בבית החולים שייסדה – ׳עזרת נשים׳. הרבנית שלחה לה רכב שלוש פעמים בשבוע כדי לקחתה ולהחזירה.
עם בנו, הרב ד״ר יעקב הרצוג, למדתי בחיידר. הוא היה עילוי ממש, וזה ניכר כבר אז. אבי תמיד חלם לעלות לארץ, נקבעו ונדחו כמה תאריכים. התאריך האחרון היה ב-1939, וגם הוא נדחה בגלל פרוץ מלחמת העולם השנייה. ב-1940 הוא נפטר, ואימי ז״ל נהגה בחוכמה לקברו בארון על תנאי. למרות בקשותיי, רק בשנת 1947 קיבלנו אישור מהבריטים להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ. כתבתי ליעקב הרצוג, והוא סייע בכל מה שצריך. כתבתי לו שההלוויה תתרחש מייד עם הגעת הארון לחיפה, כשהמסע ימשיך להר הזיתים. שלחתי לוח זמנים, הוא התקשר ואמר שיגיע. למעשה לא ראיתי אותו בהלוויה כלל, ולא שמעתי ממנו אחריה. התפלאתי, הוא הרי היה כל כך מסור ואמין. רק כחודש אחרי הקבורה הגיע מכתב ממנו, ובו הוא מתנצל ומסביר שאצל בן גוריון עלו חששות בקשר להצלחת ההצבעה באו״ם. ברגע האחרון ביקש ממנו בן גוריון לנסוע ללייק-סקסס בארה״ב כדי לפעול בניסיון להשפיע על ההצבעה לטובת הקמת מדינת ישראל (כידוע, אכן הועילה השתדלנות של העוסקים בה, כשלפניה לא היה צפוי רוב. מ.ד.). בהמשך המכתב כתובים זיכרונותיו מדמותו של אבי. רק תירוץ כמו הקמת מדינת ישראל אחרי 2,000 שנה, היה תירוץ טוב דיו, עבורו, כדי שלא לעמוד בהתחייבות…״.
כידוע, האיש המיוחד הזה, נבחר כרב ראשי לבריטניה, השיב חיובית, אבל המשיך להתלבט קשות בין המשך ניהול משרד ראש הממשלה לבין תפקיד זה, עד שנאלץ לחזור בו מהסכמתו. הוא לקח את החזרה הזאת בצורה קשה. אולי זה מה שהאיץ את קיצו כשחלה ונפטר בגיל צעיר.
