שאו ציונה נס ודגל…
מרבה של גבעתיים, הרב יוסף גליקסברג, ומתלמידים רבים שלמדו בישיבת פוניבז׳ בראשיתה, שמעתי על הדגל שהיה הרב יוסף שלמה כהנמן, ראשה ומייסדה של ישיבת פוניבז׳, תולה על גג הישיבה מדי יום העצמאות. בעיני, הסיפור הזה רחוק מלהיות סיפור על דגל ישראל גרידא. זהו סיפור על אמונת חכמים. כיצד? לרב מפוניבז׳ היו מתנגדים, ואף מתלמידיו בישיבה. לא סתם מתנגדים, אלא היו גם שעשו מעשה ומדי שנה טיפסו ו…תלשו את הדגל. קראתי פעם תיאור של דב גנחובסקי, שהיה אז בחור ישיבה צעיר, בנו של ח״כ מטעם המזרחי, כיצד הרב מפוניבז׳ מזמין אותו ללמוד עמו בחברותא על הגג של ישיבת פוניבז׳ במשך יום העצמאות, כדי שיוכלו ״להגן על הדגל״, לשמור שאף אחד לא יוריד אותו… מאידך, למרות שמאז חלה התרחקות מדרכו ההשקפתית, כידוע, מקפידים שם עד היום לתלות את הדגל בכל שנה ביום העצמאות, ״משום שהרב מפוניבז׳ אמר״…! בא וראה מה כוחה של אמונת חכמים.
מה יש באדמה הזאת?
לפני כמה שנים התקשר אלי יהודי שהכרתי באחת מנסיעות החזנות שלי לדרום אמריקה, אמר לי שהוא שוהה כמה ימים בארץ ורוצה שנפגש. הוא הגיע לביתי והסביר לי מה מביא אותו לביקורו הפתאומי בארץ: ׳בגוש קטיף הצליחו יהודים לעשות חקלאות מפוארת, והרי האדמה שם חולית, מלוחה, לא מתאימה לחקלאות. כיצד התגברו על הבעיה? בנו חממות, ואת היבול המשובח הצליחו גם לייצא לחו״ל בכמויות אדירות. חשבתי: ארכוש קרקע בארץ מגורי, היא לא כל כך יקרה, ואחקה את מה שעשו בגוף קטיף. קניתי קרקע רחבה, שכרתי פועלים, בניתי חממות, השקעתי השקעה גדולה בציוד, והנה היבול לא מצליח. הגעתי לכאן כדי להיפגש עם חקלאים מהגוש לשעבר, לשמוע מהם, להתייעץ עמם, לבדוק איפה אני טועה׳. אמרתי לו שכדאי לחשוב גם על כך שיתכן וזו סגולה מיוחדת לארץ ישראל, ארץ אשר עיני ה׳ וגו׳, שמא זו הארת פנים מיוחדת לאנשי מסירות הנפש למען הארץ, ולא כדאי להניח שרק הידע החקלאי הנפלא יצר את ההצלחה. הוא ביקש להיפגש גם עם כמה רבנים, וכך היה. הוא פגש את החקלאים בגוש קטיף, קיבל מהם את עצותיהם וחזר לארצו. כעבור קצת יותר משנה שוחחנו, הוא סיפר שכנראה זו באמת סגולת ארץ ישראל, משום שהוא הוסיף מאז להשקיע ״לפי ההוראות״, וכשראה שאין התקדמות, החליט לחתוך את הפסדיו. הוא מכר את הקרקע והציוד בהפסד של כמה מיליונים, אך דומני שהמעשה הזה רק הוסיף אצלו אהבת הארץ. בימי מלחמה אלו הוא שולח כספים רבים עבור ציוד ללוחמים, והוא מקווה שסוף סוף ישובו ישראל לנויהם.
לעיר התורה חברון
סיפר לי פרופ׳ דוד תמר, חוקר היסטוריה יהודית ובנו של מחבר הפירוש ״עלי תמר״ על הירושלמי: ׳אחרי מלחמת ששת הימים ושחרור העיר חברון, הציע הרב יחזקאל סרנא, ראש ישיבת חברון, להחזיר עטרה ליושנה ולהשיב את הישיבה מירושלים למקומה בחברון שלפני תרפ״ט. (רבי יחזקאל היה זה שבחר בעיר חברון עבור הישיבה והוביל את המהלך של העלאת הישיבה מסלבודקה שבליטא לחברון בשנת תרפ״ה. הוא רכש את המבנה בחברון, הוא זה ששיקם את הישיבה בירושלים, והוא האיש שנשא בלבו את שבר תרפ״ט עד סוף ימיו. מ.ד.). הזיכרונות הקשים של פרעות תרפ״ט עוד הדהדו אצלו ואצל הוותיקים, וזה היה מהלך קשה, כמובן, אבל את הדיון במהלך פטרו צעירים בישיבה בטענה שראש הישיבה כבר לא כל כך צלול בגילו וסובל מהסתיידות העורקים…׳ (יש גרסה שמשה דיין הוא זה שלמעשה שלל בסוף את ההצעה, כשבן-גוריון היה נלהב מאד מהרעיון. הרב סרנא נפטר כשנתיים אחרי מלחמת ששת הימים. מ.ד.)
הגרי״ד סולובייצ׳יק בוכה??
בימים האחרונים מלאו עשר שנים לפטירת הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר-עציון. על למדנותו ועל ידיעת התורה שלו סיפרו רבים. את מידותיו המתוקנות ראה כל מי שפגש אותו אף באקראי בעלמא. אני רוצה להזכיר סיפור מופלא ששמעתי ממנו בהספדו על רבו וחמיו הגרי״ד סולובייצ׳יק. הדברים נאמרו מנהמת לבו, ונראה שהיה זה גם מסר שלו לדור בעל רגש דתי עמוק ואמונה מורכבת, למבקשי דרך כמו למלאים באמונה נכונה של ״השם אוהב אותי״. לא רשמתי, עברו שלושים ושתיים שנה מאז, כך שיתכן ואין אלו מילותיו המדויקות, אבל זה בהחלט הרעיון: ׳היו שאמרו על חמי שהוא לא היה ״פרומר״, לא החמיר בהלכות ובדקדוקיהן. לא היו לו גינונים חיצוניים של ״מקפיד״. אשיב להם בדוגמא אחת שראיתי בעיני: אירע פעם מקרה נדיר ביותר, ובו במהלך השבת הוא לחץ בטעות על מתג החשמל (אינני זוכר אם תיאר שרבו נשען על הקיר בלי ששם לב למתג, והוא כמתעסק בעלמא, או כמעשה אוטומטי של הדלקה או כיבוי, שיתכן ויגיע לדרגת שוגג. מ.ד.). והוא – האדם שהצניע רגשותיו פנימה כאידיאל, שהתרחק מהבעת רגשות חיצונית, שדיבר וכתב על ״בתי גוואי של הנפש״ כקודש הקדשים הנסתר – פרץ בבכי מר וסוער של צער אותנטי על שנכשל בטעות בהלכה של שבת כמו היה זה הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לאדם׳.
״איש האמונה הבודד״ כבר לא בודד כל כך 60 שנה אחרי שהתפרסם. מאמר זה של הרב סולובייצ׳יק נעשה פחות רלוונטי בדור שבו שב האדם להכיר בחולשתו ובתלותו, בדור שבו כולם חוזרים להתפלל, אבל ״איש ההלכה״ שלו – נצחי ויציב על קרקעה המוצק של ההלכה לדורות. ■
meirdorfman@gmail.com
