ר׳ אריה בינה, ראש ישיבת ׳נתיב מאיר׳ ומייסד ישיבות הסדר רבות, ישב פעם בערוב ימיו ב׳שמחת תורה׳ בישיבת הכותל. זקן וחלש התבונן ברוקדים בעיניו העמוקות, והביע בפניי תסכול מרמת הלימוד בישיבות היום, גם אלה שהוא הקים. וכך הוא אמר: ״אצלנו ב׳מיר׳ היה על מה לשמוח. בישיבה, בעיירה מיר, היו חוזרים הביתה ל׳בין הזמנים׳ פעמיים בשנה – לפסח ולסוכות. לפני היציאה היינו עוברים אצל ראש הישיבה ונוטלים רשות, מעין פרידה. באחת השנים, לפני פסח, כשניגשתי לראש הישיבה, הוא שאל אותי כמה פעמים חזרתי על המסכת. למדנו אז ׳בבא קמא׳. –׳שישים פעם׳ השבתי. והוא אמר ברצינות רבה: ׳חז״ל אמרו ״אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת פעמים״, ונתנו דווקא דוגמא זו משום שרצו לרמוז לנו כמה פעמים צריך לחזור על מסכת. רק שישים פעם?? הוא תמה׳. אמרתי לר׳ אריה: ׳אני לא מצליח להבין איך אפשר להספיק לחזור שישים פעם על מסכת בחצי שנה, אולי בלימוד שטחי של בקיאות׳. ור׳ אריה אמר: ׳לא, לימוד בעיון עמוק, עם כל המפרשים, ראשונים ואחרונים. זה היה כל עיסוקנו׳. אגב, שמעתי ממנו גם דברי הערצה לתלמידיו, מגדולי ראשי הישיבות היום.
סיפר לי ר״מ בישיבת ׳יקירי ירושלים׳ שבכנס ראשי ישיבות אמר אחד מראשי ישיבת ׳פורת יוסף׳: ״כשאנחנו היינו בחורי ישיבה למדנו כל היום. ואילו בימינו – בחור מגיע מאוחר, מתחיל בהפסקת קפה, מתיישב קצת ללמוד, הפסקת תה, ארוחת צהריים, הולך לסדר את ענייניו. קניות יש לבחור, ושיחות טלפון. אנחנו פשוט ישבנו ולמדנו, 12-15 שעות ביממה. משהו מהמסורת לא הצלחנו להעביר״. נענה ראש ישיבת ׳חברון׳, אם אינני טועה, ואמר: ״אני סבור בדיוק להפך. בזמננו מה יכול היה בחור ישיבה לעשות? איזה יצר-הרע היה לו? אלו אפשרויות היו לו עוד מלבד הלימוד? הניסיון שהיה לנו קל יותר מניסיון של בחור ישיבה היום, להתפנות מכל ענייני עולם ולעסוק בתורה כשעתיים ביום. בחור כזה כבר צריך להעריץ!…״.
בדמיוני, משה רבנו מכה במטהו פעמיים, שובר את הסמרטפונים של בני הדור הצעיר, אלה עם הסרטים ואלפי ההודעות, ומספר להם, בצדק כמובן, איך הוא למד אצל הקב״ה לפני ארבעים שנה יום ולילה, כפשוטו, בלי אוכל ובלי שתייה… ואעפ״כ, לדור הצעיר יש יתרון גדול בבקשת אמת, שיחדש ויעמיק את האמונה ואת הבנת התורה. זהו דור שלא מסתפק במועט, שדורש תשובות עומק מדויקות המתואמות בין רגש ובין שכל וחורזות את כל רבדי האישיות. התשובות לדור הזה מצויות באנשי אמת.
בשנים שבהן לימדתי ב׳מכון שובה׳ בעפרה, שאלתי תלמידות שם: מה יש בו בר׳ משה שפירא, שאתן עוצרות את כל פעילותכן ומקדישות שנה או שנתיים יקרות להסתופף בצילו? מה המיוחד באיש הזה? קיבלתי תשובות רבות ומגוונות, אבל המשותף היה – ״הוא איש אמת! אין אצלו חיצוניות, אין הצגות, אין ניסיון לצייר את העולם בצורה שהוא לא, אין מבט שיפוטי וחיצוני על בני אדם״. כשהבאתי לו את ספרי הלמדני הראשון הוא שאל אותי: ״האם זו השפה הטבעית שלך? האם אתה מדבר באותו הסגנון שבו אתה כותב?״. האמת הזאת הייתה היסוד לאהבתו הגדולה לכול, ליכולתו לראות את הנשמה בטהרתה, בלי שעבוד לתדמיות חיצוניות ולעמדות קדומות.
