זקני מאה שערים אמרו לי שהרב קוק היה אהוב מאד בשכונתם. ראש ישיבת מאה שערים וממייסדי תנועת המזרחי, הרב יצחק יעקב וכטפוגל, היה חסיד גדול שלו. בנו של הרב וכטפוגל, שמואל הי״ד, בוגר תלמוד תורה מאה שערים, היה לוחם באצ״ל, ונפל במלחמת השחרור בקרב על יפו. גופתו מעולם לא נמצאה והוקמה לו מצבה בהר הרצל. אחיינו, העיתונאי אדם ברוך, כתב ששמועה אומרת שהערבים ביפו העלו אותו על כלונס ושרפו אותו חי. לפעמים אני נכנס ללמוד ב״ישיבה הגדולה מאה שערים״, ושם על הקיר חקוקים שמות הלוחמים מהשכונה שנפלו בקרבות, והוא ביניהם עד היום.
באחת השנים בליל יום העצמאות מסר הרב עובדיה יוסף שיעור בנתיב מאיר, ובמהלכו אמר שאינו מבין איך אפשר שלא להגיד הלל ביום העצמאות (לשיטתו – בלא ברכה). אמנם בדיון ההלכתי בשו״ת יביע אומר הביא את הטענה שעם כל הנסים של מלחמת השחרור, הרי היו גם נופלים רבים מאד.
שני סיפורים עם גרסאות סותרות יש בתיאור תגובתו של ה״חפץ חיים״ להצהרת בלפור ולאחריה להחלטת ״ועידת סן-רמו״ על הקמת מדינה יהודית. אחת אומרת: ״האם לזה חיכינו אלפיים שנה?״ והשניה: ״או, הנה סוף סוף זה מתחיל״. אני מאמין לשתיהן. כנראה שהמורכבות הזאת מהותית. ״ויזרח לו השמש…והוא צולע על ירכו״, גם אחרי הזריחה. מדי שנה אני נוהג להתפלל שחרית של יום העצמאות עם ניצולי שואה חרדים, בין היתר. הוויכוחים הידועים על נוסח התפילה יימשכו בינתיים, כנראה, אבל באחת השנים אמר לי יהודי מבני ברק בשם וולברשטיין – ׳מי שהיה שם (באושוויץ), אין לו ספיקות לגבי תפילת יום העצמאות. הייתי בגטו קובנה, עברתי את המחנות. אני חושב שהסיבה שזכיתי בגללה להינצל היא העובדה שכשהיה הגאון בעל ״דבר אברהם״ בגטו בקובנה, חולה וחלוש, הייתי מתגנב מדי יום אל מחוץ לגטו, ומביא לו חלב טרי. המצווה הזאת עמדה לי. אי אפשר להסביר למי שלא היה שם מהי המשמעות של מדינת ישראל׳.
אחד מרבותיי בישיבת הכותל, הרב בנציון פריימן, היה נוהג להתפלל בישיבה תפילה חגיגית של הודיה על מה שקיבלנו, ואחר כך הולך להגיד סליחות במאה שערים על מה שעדיין חסר. היה אומר על כך הגרש״ז אויערבך – זה אחד בדורו. אנשים רגילים לא יכולים להכיל מורכבות כזאת. אמנם תלמידי הרב צבי יהודה קוק סיפרו לי שגם הרב צב״י היה מקפיד להגיד סליחות בה״ב, גם אם זה היה יוצא ביום העצמאות.
כנראה שגם הצמידות של יום הזיכרון לחללי צה״ל ונפגעי פעולות האיבה ליום העצמאות, מהותית לנו כמו תפילת ״יזכור״, הנהוגה אצל האשכנזים דווקא בעיצומו של חג. לא רק מעבר מזה לזה, אלא בלולים זה בזה.
על ״רגשות מעורבים״ ממש אמר פעם ה״חזון איש״: הכלל הוא ש״אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה״, ואם כן, איך כתב ירמיהו בנבואה את מגילת איכה? מוכח שאדם מסוגל להיות בשמחה גדולה ובכאב קיצוני בו זמנית.
