פרשתנו מצטיינת באוסף קללות לא נעימות… שחלילה יחולו עלינו אם לא נלך בדרך טובים. מלבד הקללה שעם ישראל יגלה מארצו גם קללה על שממת הארץ: 'וְנָתַתִּי אֶת עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם… וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ" [ויקרא כו, לא-לב] אך כותב הרמב"ן ש'קללה' זו היא בעצם ברכה: 'מה שאמר בכאן 'ושממו עליה אויביכם', היא בשורה טובה, מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו. וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם'.
מה גרם לרמב"ן לסטות מרצף הקללות ולהסביר את שממת הארץ כברכה? נראה להסביר שאכן כואב הלב להיות בגלות, זה אפילו חילול ה' שאומות העולם אומרות לנו: 'עם ה' אלה ומארצו יצאו', הרי אם עם ה' אלה כיצד יצאו מארצו?. כואב הלב לראות את ארצנו שממה ולא פורחת אך הנקודה הפנימית שהתורה רוצה לגלות לנו היא כשם שיצאנו לגלות אין הקב"ה מחפש תחליף לעם ישראל והוא יוצא עמנו לגלות: עמו אנוכי בצרה', כך בדיוק כאשר הבנים נעזבים מארץ ישראל, ארץ ישראל אינה מחפשת לה בנים חורגים, היא נשארת בשממותה עד שיבואו בניה בחזרה אליה.
תופעה זו הינה תופעת לכאורה נגד הטבע, הרי מה ההבדל בין חקלאי גוי לחקלאי יהודי בארץ ישראל? הרי אותן מלאכות חקלאיות הוא מבצע באדמה אז כיצד זה שכאשר ישראל בגלות האדמה הקדושה הזו מסרבת לתת פירותיה לזרים? אין זה אלא הקשר העמוק בין ארץ ישראל לעם ישראל.
בהסבירו את ההבדל בין ארץ ישראל לשאר הארצות כותב הרב קוק [אורות ארץ ישראל]: 'ארץ ישראל [בנגוד לשאר הארצות] היא חטיבה עצמותית קשורה בקשרי-חיים עם האומה, חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה'. רק על הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל אפשר לומר: 'קשר חיים' שמשמעותו הדדית העם מרגיש שומם כאשר אינו נמצא בארץ ישראל והארץ מרגישה שממה כאשר בניה אינם בתוכה ולכן אין אפשרות שהארץ תתן פירותיה לעם אחר.
רוצה לשתף אתכם בציטוט מדוייק משיחתי האחרונה בבית הכנסת שבגני טל ת"ו שבגוש קטיף, בתאריך י"ב מנחם אב תשס"ה, דקות לפני גרושנו מביתנו ומנחלתנו, נחלת ה' האהובה, וכך אמרתי לפני מאות רבות של חברים וחברות, נערים ונערות, ילדים וילדות. אחרי שמסרתי את המפתחות של גוש קטיף וגני טל לרבונו של עולם, כפי שמסרו הכהנים את מפתחות בית המקדש לרבונו של עולם לפני החורבן, אמרתי: 'אנחנו בטוחים שרבונו של עולם ישמור לנו את הארץ הזאת ואת הגוש הנפלא הזה, אין שום ספיק שהאויבים הטמאים לא יצליחו לחיות כאן. אדמה שרוויה באהבה גדולה, באמונה גדולה, בדמם של קדושים ואהובים… האדמה הזו לא תענה לשום אומה לשון והיא תחכה לנו…'.
אכן למרות ששונאי ישראל קבלו גוש פורח עם חממות לתפארת, לא הצליחו כבר 19 שנים לגדל שם אפילו לא עגבניה אחת, חסה אחת ולא פרח אחד… הוא שאמרנו 'ושממו עליה', בשורה טובה לישראל! הארץ מחכה, מתגעגעת ורוצה בשובנו כפי שאנו מחכים, מתגעגעים ורוצים לשוב אליה. אכי"ר ■
