ההון האנושי

השבוע שמעתי על מחנך שנדהם כאשר ראה בבית החולים שערי צדק את אחד מהתלמידים שלו מלפני שנים שהוא היה שותף להחלטה להוציא אותו מבית הספר עקב התנהגות בלתי הולמת משמש בעצמו רופא מן המניין.

לא כאן המקום לפרט את נסיבות חייו של התלמיד או את המניעים שעמדו מאחורי ההחלטה של הצוות החינוכי להוציא את התלמיד מהמוסד, אבל המקרה החזיר אותי לגורם 'האנושי' ולאנושיות החשובים כל כך, שנצרכים כאוויר לנשימה דווקא בעולם שמקדש את מבחן התוצאה, כי אפשר תמיד לרתום את המערכת כגורם מעצים ומגדיל, ולאו דווקא ככזה שמסוגל לדרוס ולהרוס.

במכללת שאנן בחיפה הייתה מנקה בת 40 ששמה לריסה, שבעצם הייתה ד"ר ברוסיה. בכל ערב כשהייתה לובשת את מדי המנקה הבחין אבא שלי, שהיה סמנכ"ל המכללה, שהיא דומעת בשקט. פעם אחת שאל אותה: "תגידי, לריסה, למה את עצובה כל כך? משהו כאן לא טוב לך?" והיא ענתה: "אדון יצחק, ברוסיה הייתי רופאה בבית חולים גדול. כאן אני מנקה. זה מאוד קשה לי".

כעבור כמה ימים באה לריסה לאבא שלי ואמרה לו שיש לה בעוד כמה חודשים בחינות לרפואה כאן בישראל, רק שיש בעיה: היא תצטרך להיעדר הרבה מאוד זמן בשביל להצליח בבחינות האלה, אבל היא אינה יכולה להרשות לעצמה לאבד את העבודה, מאחר שהכסף הזה חשוב לה כמו חמצן. אבא שלי הבטיח לה שלא משנה מה יהיה, הם כבר יסתדרו. יביאו עוד מנקה שתחליף אותה מתי שזה לא יסתדר, ולריסה תקבל כל עזרה שאבי יוכל לתת לה כדי שהיא תעבור את המבחן.

החודשים עברו, ובוקר אחד התייצבה לריסה במשרד של אבי ואמרה לו בשמחה: "אדון יצחק, עברתי את המבחן! עכשיו יש לי רישיון להיות רופאה גם בישראל!"

שנתיים אחרי הסיפור הזה אבא שלי נזדמן לפגיית בית החולים רוטשילד לבקר את שני הנכדים שלו שנולדו פגים. הוא נכנס למחלקה, ומשום מה הרופאה התורנית שם נראתה לו מוכרת. "אדון יצחק", שמחה לריסה, "מה אתה עושה כאן?"

מאז הפגים ב"ה גדלו והתפתחו יפה, וגם תחושת המשמעות והאופטימיות של לריסה.

כמה קל היה לאבי להיפטר מ'כאב הראש' הזה ולהגיד ללריסה: "גברת, השאיפות שלך הן דבר נהדר, אבל אני בסך הכול חיפשתי מנקה. מתאים לך? נהדר. לא מתאים לך? שיהיה בהצלחה". ובכל זאת אבי חשב איך אפשר לבוא לקראתה, לראות מה אפשר לעשות כדי שהחלום של לריסה יתגשם.

פעם הייתי צריך להעביר שיעור צפייה בגאוגרפיה, וידעתי מראש שהולך להיות לי תלמיד בעייתי מאוד. לכן וידאתי שהוא לא יהיה בשיעור שלי, ואמרתי לו מראש שבשעה היעודה הוא מוזמן להיות בספרייה. וכך היה. העברתי שיעור לפנתאון, ובסופו ניגשה אליי הסגנית ושיבחה אותי.

התלמיד ההוא ניגש אליי אחר כך בעיניים אדומות ואמר לי: "כל כך השתדלתי להגיע מוכן, אפילו קניתי אטלס חדש במיוחד לשיעור. אמרת שתיתן לי צ'אנס, אבל הוצאת אותי. למה?"

באותו רגע כל ההתלהבות שלי התפוגגה, והדמעות שלו דקרו אותי. הבנתי שפישלתי בענק, ובמקום להתמודד ברחתי.

מאז בכל פעם שמזדמן לי ניסיון שבו יש לי שתי אפשרויות – להקל על המערכת ולוותר על הצרכים של היחיד או לחשוב בגדול איך אפשר בכל זאת לרתום את המערכת למען היחיד – אני משתדל להיזכר בסיפור של אבא שלי ובמנקה שהלכה עד הסוף עם החלומות שלה, ובעזרת אבי והראש הגדול שלו נהייתה רופאה כמו שחלמה.