לפני מספר שנים ליוויתי קבוצת צעירים במיזם שנמשך מספר ימים. הקונספט היה עצמאות מלאה: חברי הקבוצה ניהלו את המקום ובישלו בעצמם את כל הארוחות. באחד הערבים הם התארגנו על ארוחה מושקעת, בישלו, אכלו ונהנו.
כידוע, אחרי הטיגון והבישול מגיע שלב הניקיונות. כאן רוח ההתנדבות קצת יורדת.
מי שאי פעם ניקה מטבח אחרי בישול קבוצתי גדול יודע שמדובר במשימה לא פשוטה ולא מענגת, בטח ובטח כשמדובר בקרצוף של חמישה סירי ענק שחורים וכבדים. ביקשתי משני חברי קבוצה לקחת על עצמם את המשימה. הם חייכו, אמרו "סבבה", והלכו לכיוון עמדת השטיפה.
כעבור כמעט שעה פגשתי את אחד מחברי הקבוצה ושאלתי אותו איך היה. "היה בסדר גמור," הוא ענה בעייפות, "אבל בסוף עשיתי את זה לבד".
הופתעתי. ניגשתי לחבר הקבוצה השני ושאלתי אותו מה קרה ולמה חברו נשאר לבד במערכה. הוא משך בכתפיו ואמר בצורה פשוטה: "לא היה לי כוח".
"תראה," אמרתי לו, "זה לא הוגן. אם היית אומר לי מראש שאין לך כוח, הייתי מוצא מישהו אחר שיעזור לו. אבל אמרת לי שתעשו את זה ביחד, ובגלל ההתחמקות שלך כל העומס נפל עליו לבד".
ואז הוא אמר משפט שזעזע אותי. הוא השפיל מבט ואמר: "מה לעשות, כזה אני. אני תמיד מבטיח ולא מקיים. ככה אני, אין מה לעשות."
התשובה הזו לא הרפתה ממני גם ימים ארוכים לאחר מכן.
מה בעצם אומר אדם צעיר שמגיב כך? הוא אומר שהוא כבר הגיע לתובנה סופית לגבי עצמו. הוא שרטט את גבולות היכולת שלו, סימן את הפגמים שלו, והחליט שהם אינם ניתנים לשינוי. המשפט "כזה אני" הפך עבורו לסוג של תעודת ביטוח – מגן מפני אחריות, מאמץ או שינוי. במקום לומר "הייתי לא בסדר, אתקן" הוא בעצם אמר "ככה אני, אין פה יכולת לתקן".
כמה קל ליפול למלכודת הזו. אנחנו חושבים שאנחנו רק "מתארים מציאות" ("אני טיפוס כעסן", "אני לא מסודר", "אני דחיין"), אבל בפועל אנחנו בונים לעצמנו כלוב. ברגע שאדם מגדיר את החולשה שלו כחלק מהזהות הקבועה שלו, הוא מוותר מראש על הבחירה החופשית.
מובא בשמו של רבי נחמן מברסלב: "לעולם לא יהיה אדם זקן. לא צדיק זקן ולא חסיד זקן. הזקנה מידה מגונה היא. צריך אדם להתחדש תמיד…".
מהי אותה "זקנה" שרבי נחמן מזהיר מפניה? הזקנה כאן אינה עניין של גיל ביולוגי, אלא עניין של עמדה נפשית. זקנה היא התחושה ש"אני כבר מכיר את עצמי, ככה אני וזה מה יש, להשתנות כבר לא אשתנה". זהו קפאון מחשבתי שסוגר את פתח ההתחדשות. כשאדם אומר "כזה אני, אין מה לעשות", הוא בעצם מתנהג כ"זקן" שוויתר על היכולת לשנות ולהשתנות.
היסוד של עבודת השם והגדילה האישית הוא האמונה העמוקה שאנחנו לא סטטיים, לא שלמים ולא מושלמים. אנחנו משתלמים. האדם נברא כדי לנוע, להתפתח, להתחדש ולתקן. הפגמים שלנו הם לא אופיינו הסופי – הם נקודת המוצא, לא נקודת הסיום.
בפעם הבאה שמתחשק לנו לומר "כזה אני", אולי כדאי שנזכיר לעצמנו: זה לא "מה שאני", זה פשוט "מה שאני צריך לעבוד עליו".
בהצלחה. ■
