יש רגעים בחיים שבהם מורם לפתע המסך המכסה את היומיום, ומתגלה רשת סמויה מן העין של השגחה פרטית, חסד ודיוק. אלו הם רגעים שבהם אנו מבינים כי שום דבר אינו מקרי – לא נתינה קטנה שנעשית מלב פתוח בצהרי יום שישי, ואפילו לא בדיחה מקרית שנפלטת כלאחר יד בשיחת טלפון ספונטנית. שני סיפורים שונים, שני קצוות של הארץ, אך חוט אחד, בהיר ומתוח של השגחה אלוקית ורגישות אנושית, קושר ביניהם ומציג בפנינו שיעור עמוק על כוחו של הדיוק במעשה הנתינה.
***
את הסיפור הראשון סיפרה לי מישהי בסיומה של הרצאה שהעברתי בגן יבנה. היא סיפרה שביום שישי אחד, בשעות הצהריים המאוחרות. השבת כבר עמדה בפתח, והמתח של ערב שבת הורגש באוויר. היא עשתה את דרכה מאזור צומת קאסם לביתה שבהוד השרון, תוך כדי נסיעה היא הבחינה באישה דתייה שעמדה בצד הדרך, עיניה נשואות אל הכביש, מנסה בכל כוחה לעצור טרמפ שיקרב אותה לביתה לפני כניסת השבת.
היא עצרה את הרכב, פתחה את החלון ושאלה בחיוך: "לאן את צריכה?"
"אם את יכולה , תקחי אותי רק עד לאחד הצמתים הקרובים, משם אני כבר אסתדר," ענתה האישה, שקולו של הזמן הדוחק הדהד בראשה. היא לא ויתרה. "לא, לא. לאן את צריכה להגיע באמת?"
"לקרני שומרון," הודתה האישה בבושת פנים.
עבור אותה אישה, הנסיעה לקרני שומרון הייתה עיקוף משמעותי, באזור שאינה מכירה, ובינינו – באזור שמעולם לא נסעה בו. מבחינתה זה היה מעבר להרי החושך ובטח שלא מסלול טבעי בדרך להוד השרון, במיוחד ביום שישי כשההכנות בבית בעיצומן. הטרמפיסטית ניסתה לסרב בנימוס, אך הנהגת, בלב רחב שאינו יודע חישובים של נוחות, פסקה: "את לא נשארת בצומת בערב שבת. אני לוקחת אותך עד הבית." היא נסעה איתה, ליוותה אותה ממש עד לפתח ביתה, קיבלה חיבוק חם ותודה עמוקה, והמשיכה בדרכה. המעשה הזה, פשוט ואנושי, שקע ונשכח במרוצת הזמן.
חודשים ספורים לאחר מכן, אותה אישה הייתה אמורה לטוס עם בעלה לסין. רגע לפני הנסיעה, בבהלה של הרגע האחרון, גילתה שהדרכון שלה אינו בתוקף. הטיסה בעוד שבוע, ותורי הענק במשרד הפנים נראו כמו חומה בצורה שאין דרך לעבור אותה. חסרת אונים היא הגיעה לאולם משרד הפנים העמוס, התיישבה על הכיסא והביטה במספר שבידה בייאוש.
פתאום, ניגש אליה מאבטח. "בואי איתי בבקשה, רוצים אותך בעמדה שם," אמר. מבולבלת, היא הלכה אחריו אל מאחורי הדלפקים, היישר אל אחת הפקידות שהביטה בה בפנים מאירות ואמרה: "אל תדאגי. מהמשרד הזה את לא יוצאת היום בלי דרכון ביד."
תוך דקות ספורות הדרכון החדש הודפס. רגע לפני שנפרדו, שאלה הפקידה בעיניים נוצצות: "את יודעת למה קראתי לך מתוך כל התור?" האישה הביטה בה ולא הבינה.
הפקידה חייכה ואמרה: "את זאת שביום שישי אחד, לפני כמה חודשים, לא השאירה אותי בצומת ולקחה אותי עד פתח הבית בקרני שומרון."
באותו רגע, הזמן כאילו נעצר. החסד שנזרק אל הדרך לפני חודשים, מדויק ושלם, מצא את דרכו חזרה בדיוק בשעה ובמקום שבו הייתה זקוקה לו ביותר.
***
את הסיפור השני סיפר לי חברי הטוב, ד"ר אייל דוידסון.
"הדיוק של מעשה הצדקה אינו מתבטא רק בהחזרת חוב, אלא לעיתים באופן שבו ההשגחה משתמשת במילים שלנו ככלי, מבלי שבכלל נתכוון לכך.
זה קרה כשחברי, איש שכולו לב וחסד – התקשר אליי בסערת רגשות עם משימה דחופה: "אתה מכיר מישהו בחולון שיכול לעזור? יש כאן אישה אלמנה שהבית שלה נשרף לחלוטין, והיא חייבת מטבח".
לא היה לי קצה חוט בחולון. במקום לענות פשוט "אינני יודע", נפלט לי בהומור די גרוע ובחיוך: "בטח, אני מכיר את ציפי פרימו מחולון…" (למי שלא יודע: ציפי פרימו מחולון היא גיבורה של שיר של דני סנדרסון ולהקת גזוז משנת 1979).
חברי, שהיה כולו מרוכז במשימת הקודש, לא הבין את הבדיחה. הוא לקח את השם ברצינות גמורה, נכנס מיד לגוגל, וראה להפתעתו שאכן קיימת בחולון מסעדה ששמה ציפי פרימו (גם היא כנראה קרויה על שם השיר). בלי להסס, הוא הרים אליהם טלפון, ביקש את המנהל של המסעדה , אמר לו שאני הפנתי אותו וסיפר להם על האלמנה שנותרה ללא קורת גג ומטבח.
התגובה מהצד השני הייתה פלאית ומיידית. בעל המסעדה לא שאל שאלות, לא ביקש אישורים, ופשוט אמר: "עלינו". תוך זמן קצר הוא גייס נגר מטעמו, שהגיע עד לביתה של האלמנה ובנה לה מטבח חדש מהיסוד, ועד הוסיף את כל מוצרי החשמל. בדיחה מקרית, טעות קטנה בהבנה, הפכה למעשה נס מדויק שהעניק לאלמנה פינה חמה להתחיל בה מחדש.
***
שני הסיפורים הללו מתלכדים לשיעור אחד המלמד אותנו על טבעו של עולם. לפעמים אנו פועלים מתוך תחושת חובה מוסרית ורצון לעזור, כמו האישה שעצרה בצד הדרך; ולפעמים אנו סתם פולטים מילה אקראית, חצי בדיחה, שמגלגלת מציאות שלמה.
מעשי החסד אינם הולכים לאיבוד במסדרונות השגרה. ישנו תדר פנימי בעולם, מדויק להפליא, שמקשיב ללב האנושי. כאשר הלב מבקש להיטיב – בין אם מתוך כוונה טהורה ובין אם מתוך צירוף מקרים משעשע שהופך לשליחות – בורא עולם מוצא את הדרך לחבר את הקצוות. הטוב שזרענו בדרך תמיד יחזור, בדרכים הכי לא צפויות, ויזכיר לנו שההשגחה הפרטית נמצאת בכל פרט, קטן כגדול. ■
Ori88533@gmail.com
