הכותרות הבוקר מבשרות על "תוכנית ענק": 10 מיליארד שקל יושקעו בבקעה ובערבה כדי לבלום את תרחיש האימים של פלישה מירדן. ואולם, התכנית מבוססת על על בחורי ישיבות ומכינות שבאים לתקופה קצרה והולכים בטרם יספיקו להכיר את השטח, וגם בתקופה הזאת – יש להם חופשות.
הפתרון האמיתי לא דורש המצאת הגלגל, אלא חזרה למקורות. דוד בן גוריון, שלא נחשד בליברטריאניות יתרה, הבין עיקרון פשוט: יישוב ספר הוא מחנה צבאי, והתושב הוא הלוחם הטוב ביותר כי הוא מגן על הבית שלו.
אני נזכר בסבא שלי, אברהם טולדנו ז"ל הוא גר במושב רינתיה, שבאותם ימים היה יישוב ספר מול הגבול הירדני. סבא לא "התגייס לצבא" במובן הקלאסי של טירונות וקסרקטין רחוק. למה? כי המדינה הבינה שהנוכחות שלו ברינתיה היא השירות הצבאי. הוא עבד ביום, ושמר בלילה עם הנשק שלו על הגדר של המושב.
ההיגיון היה כפול:
זמינות: סבא ישן בבית. ביום פקודה הוא לא צריך לחכות לאוטובוס שיאסוף אותו לבסיס צאלים; הוא כבר בחזית.
היכרות עם השטח: חייל שמגיע לגזרה לארבעה חודשים (או שינשין לשנה) לא מכיר את השטח. תושב שחי שם עשרות שנים מכיר כל ואדי, כל סלע וכל שביל עיזים. הוא מזהה רחש חשוד הרבה לפני שהתצפיתנית רואה משהו במסך.
היום, הקונספציה התהפכה. במקום שהתושב יהיה המגן, הצבא מתייחס אליו כנטל שיש לשמור עליו, ומביא חיילים מבחוץ (או שינשינים) כדי להגן על מי שמכיר את השטח הכי טוב.
הכדור אצל בן גביר (בחינם)
הפתרון מונח על השולחן של השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר ושל ח"כ צביקה פוגל, והוא אפילו לא עולה למדינה שקל. במקום לחמש ילדים זמניים, המדינה צריכה לאפשר לתושבי הקבע – אבות למשפחות, יוצאי יחידות קרביות, אנשים שבנו את ביתם בבקעה מתוך שליחות – לרכוש ולהחזיק נשק ארוך (רובה סער) בבעלות פרטית מלאה.
התושבים האלה נמצאים שם 365 ימים בשנה. הם לא יוצאים ל"בין הזמנים". יש להם את התמריץ החזק ביותר בעולם: המשפחה שלהם ישנה בחדר הסמוך. תנו להם לקנות M4 או תבור מכספם, להתאמן במטווחים פרטיים, ולהיות כוח המגן הראשון. זה המודל של בן גוריון, מותאם למאה ה-21.
השר כ"ץ והשר בן גביר צריכים להפסיק להתנהג כמו פקידי מפא"י המאוחרת שמנסים לנהל את המציאות עם תקציבי עתק ופתרונות עקומים, ולחזור למפא"י המוקדמת והחכמה: אזרח חמוש, שמכיר את השטח ומגן על ביתו, הוא הנכס הביטחוני הגדול ביותר שלנו. ■
לתגובות: Tamir@mashma.net
