ילדים רבים חווים מצוקה חברתית, מריבה גדולה, חרם, סיפור שמסתובב, פגיעות, עלבונות או תחושה של דחייה חברתית. כל ילד מתמודד עם בעיות חברתיות בצורה אחרת, יש כאלה שמספרים להורים או לחבר או למורה, אחרים מתמודדים לבד בלי לשתף. לעיתים הבעיה נפתרת מאליה, לפעמים אלה החברים שדואגים, לפעמים נדרשת התערבות של הורים ומורים ושמענו כבר גם על סוף טראגי בשל משבר חברתי. אין ספק שהאירועים החברתיים האלה הולכים איתנו גם בבגרותנו ומשאירים משקעים עמוקים המשפיעים עלינו. בתנועות הנוער ובבתי הספר שמים דגש בפעילויות על “ואהבת לרעך כמוך”, קבלת האחר וגיבוש קבוצתי. ויש להגביר ערכים אלה ולהקפיד לדבר על הנושא כל הזמן. אנחנו, ההורים, מחנכים את ילדינו להיות רגישים, אוהבים, חומלים לחברים, לחלשים, לשונים ומשתדלים לתת דוגמה טובה. כשילדינו במצוקה, אנחנו מרגישים את המצוקה בתוכנו, אנחנו מגוננים עליהם. הזמנים האלה שילדינו עצובים או סובלים בשל בעיות חברתיות קשים לנו ואנחנו מוכנים לעשות הכול כדי לסייע להם לפתור את הבעיות. אנחנו רוצים לראות את ילדינו מוקפים חברים ושמחים.
השבוע, שמעתי שילדיהם של חברי כנסת סובלים מפגיעה חברתית ולא הולכים לבית הספר וחוששים לצאת מהבית. מקללים אותם, מכנים אותם בכינויים ועוד בעקבות ההחלטות המקצועיות של ההורים שלהם. כעסתי מכך והייתי ממש נסערת, זה מעשה בריונות. לא יכול להיות שילדים יפגעו בגלל דעותיהם ועמדותיהם של הוריהם ואנחנו ההורים לא נזעק! יש לילדים מספיק התמודדויות חברתיות, אז עכשיו גם בגלל העבודה של ההורים שלהם הם חווים התעללות מצד ילדים ומבוגרים? ממש לא חשוב כמה אנחנו כועסים או מאוכזבים, ומה עמדותינו הפוליטיות, יש קווים אדומים שלא חוצים. קללות ואיומים נגד אנשים ופגיעה במשפחה ובילדים הם מחוץ לתחום, וצר לי שלא כולם מבינים את זה. אנחנו, כחברה וכעם עוברים תקופה לא פשוטה, ובה אירועים מטלטלים, וזה נכון שעבור חלקנו הקמת “ממשלת השינוי” היא אירוע מטלטל ולא פשוט. אבל חשוב שלא נתבלבל לחשוב שהמטרה מקדשת את האמצעים, ונזכור ששום ילד לא צריך לסחוב איתו את הסיפור הזה בגלל ההורים שלו. וגם הילדים שלנו לא צריכים לראות אותנו מתנהגים כך, גם אם פגעו בעמדותינו. בעיני, הדוגמה האישית משמעותית. אסור לשכוח שדרך ארץ קודמת לכל. אני תפילה לימים טובים ושמחים לכולנו, ימים של אחדות ואהבת חינם.