01
סיפור שסיפרה עובדת במתנ”ס באר שבע: ‘הקמתי בבאר שבע לפני שלוש שנים רשת של מועדוני ערב לבני עולים.הפעילות כללה קצת לימוד, חוגי מוזיקה, סדנאות וכיבוד של עוגות בורקסים ושתיה. פעם אחת עשיתי אירוע שיא לאחת המועדוניות. שכלל הופעות ילדי המועדוניות ובהשתתפות מכובדים מהקהילה ומהעיר, כמובן שגם התלמידים והוריהם היו באירוע.בסיום הטקס אמרתי שבשנה הבאה אחד מהחוגים לא יתקיים בגלל מיעוט משתתפים.אחת מהאמהות ביקשה לדבר.
היא סיפרה שהסדנאות מאוד עזרו לשלושת ילדיה שמשתתפים בתוכנית.אני מביאה את ילדי מהקצה השני של העיר באוטובוסים ואני אם חד הורית ומתפרנסת בקושי רב, והחיים שלי לא פשוטים.
אמרתי לה שלמרות הדברים שלה, לא ניתן לקיים את הסדנה בגלל שלושה ילדים. היא אמרה שהיא מבקשת שאני אחשוב עוד פעם, והוסיפה שהיא רוצה לספר סיפור שיסביר כמה זה חשוב לי.היא נעמדה לפני כל המכובדים וחברי הקהילה והתחילה לספר:‘תיראו אני מגיעה מרקע מאוד לא פשוט, אני מגדלת את הילדים לבד, אין לי כסף.הילדים שלי באים למקום הזה לפעמים רק כדי לקבל בורקס ורוגלך כדי שתהיה ארוחת ערב.כי אני רוצה שיהיה להם חיים יחסית טובים, החיים שלי לא היו כ”כ טובים.ואני מוכנה להילחם על זה.ואני רוצה לספר לכם למה אני מוכנה להילחם על זה.
תשמעו סיפור שקרה לי לפני כמה שנים.אני גרתי פה בעיר באחת מהשכונות הקשות.בשכונה שלנו הייתה אישה שהייתה נראית משכילה ומטופחת.הייתה לה איזה שהיא אובססיה מאוד מוזרה.היא היתה רואה שקית היא היתה פותחת אותה בודקת מה יש בפנים סוגרת וממשיכה הלאה.למרות שזה היה מוזר מאוד הקהילה הכילה אותה וקיבלה את “השריטה” שלה.יום אחד שאלתי את עצמי, היא לא מוציאה מהשקיות שהיא פותחת אוכל או כל דבר אחר.היא רק פותחת וסוגרת, מה יכול להיות הסיפור שלה?ניגשתי אליה ואמרתי לה בואי נשתה כוס קפה ביחד והיא הסכימה.ישבנו שתינו ונהיינו חברות, דיברנו על החיים.המשכתי להיפגש איתה מדי פעם לשתות קפה ביחד ולדבר.תמיד הרגשתי שיש סיפור מאחוריה.באחד הפעמים ישבנו יחד, פתאום היא ראתה שקית מרחוק, היא ניגשה אליה.פתחה את השקית סגרה אותה וחזרה לשבת איתי.ואז לא התאפקתי, שאלתי אותה, תגידי לי מה הסיפור שלך? את אישה משכילה, חכמה.מה חיפשת בשקית הזאת?
ואז היא אומרת, אני אספר לך בגילוי לב מה היה הסיפור שלי. אני גדלתי בבית בוורשה שלפני השואה. גדלתי במשפחה מאוד מאוד עשירה.משפחה עם יחוס טוב, הייתי בת מפונקת. התחתנתי, בעלי היה גם ממשפחה טובה ומיוחסת.
02
החיים שלנו היו מצוינים. וקצת אחרי החתונה התחילה השואה. לקחו אותנו לגטו, בגטו נולדה לנו הבת הראשונה שלנו. ניסינו לשרוד מיום ליום. יום אחד הגיעה הודעה שכולנו מוזמנים לתחנת הרכבת, מה שנקרא אקציה. הגענו, לא היו לנו הרבה ברירות. לפני שיצאנו מהבית בעלי אמר לי: ‘יש לנו פה כמויות ענקיות של תכשיטים (הגענו ממשפחה מאוד עשירה)אולי זה יעזור במשהו בחיים. אולי נשחד מישהו, אולי נשתמש למשהו אחר. חבל להשאיר את זה פה’. הכנסנו את הכל לשקית בד, עטפנו בהרבה סמרטוטים, כדי שלא ישימו לב.
הייתה לנו ילדה קטנה, פחדנו מהלא נודע עטפנו את הילדה בהרבה שמיכות והלכנו לתחנת הרכבת. עלינו על הרכבת, נסענו יום ועוד יום ועוד יום הרגשנו בתוך סיוט מתמשך, אנשים רבים מתו בדרך מרעב וייסורים. גם הבעל שלי נפטר ברכבת. ואז הבנתי שאם זה ממשיך ככה, אין לנו סיכוי. החלטתי שאני מהמרת. באחד הסיבובים אני קופצת ובורחת.
תפסתי חזק את שתי שקיות הבד, את הבת מתחת ליד אחת ואת התכשיטים והזהב מתחת ליד השניה. חיכיתי לרגע הנכון, קפצתי והתחלתי לרוץ. השומרים מעל הרכבת ראו אותי, התחילו לירות עלי. רצתי במהירות רבה ובזיגזג לתוך היער על מנת שהכדורים לא יפגעו בי.
03
הם לא ויתרו, הם עצרו את הרכבת והתחילו לרדוף אחרי. אני הייתי כבר מאוד חלשה. בשלב מסויים אמרתי לעצמי שהחיים יותר חשובים מהכסף והזהב שיש לי. החלטתי שבשביל להמשיך לרוץ אני צריכה לזרוק את אחד מהדברים. כמובן שזה הכסף, זרקתי את הכסף והצלחתי להחזיק חזק את התינוקת ולרוץ הלאה.לאט לאט אני שומעת שקט, הם התייאשו מלרדוף אחרי.עצרתי והסדרתי את הנשימה, ורציתי לבדוק מה אם הבת שלי.אני פותחת, ושוד ושבר, בשקית הבד יש את התכשיטים.זרקתי את הילדה.התחלתי לרוץ חזרה לחפש אותה ולא מצאתי אותה .חברתי לפרטיזנים והצלחתי לעבור את המלחמה. הגעתי בהמשך לבאר-שבע ויש לי ג’וק, כל שקית שאני רואה אני פותחת אולי הבת שלי בפנים.עד היום ככה אני מחפשת׳. ׳זה הסיפור שהיא סיפרה לי.
תבינו אני אשה חד הורית יש לכל אחד בחיים שני פקלאות. יש את החיים, הקושי שלהם, את ההתמודדות, הקריירה והפרנסה. ויש את הילדים המשפחה האישה וזה הדבר השני שאנחנו סוחבים על הגב. קשה מאוד לרוץ עם שתיהם. לפעמים אנחנו זורקים את החבילה הלא נכונה.
אני החלטתי תמיד לזרוק את החבילה הכן נכונה. לכן אני משקיעה בילדים שלי את הכל, אני מביאה אותם מקצה העיר שיזכו לחינוך טוב, ושלא יעברו את מה שאני עברתי. ואני מתחננת ומבקשת שתקימו את הקורס הזה מחדש. וזה מה שעשינו.’ וזה לימוד לכל החיים שלנו מה החבילה הנכונה, ואיזה חבילה צרכים לזרוק כשקשה.
