אורי שכטר

החבילה הנכונה

יש לכל אחד בחיים שני פקלאות. יש את החיים, הקושי שלהם, את ההתמודדות, הקריירה והפרנסה. ויש את הילדים המשפחה האישה וזה הדבר השני שאנחנו סוחבים על הגב. קשה מאוד לרוץ עם שתיהם. לפעמים אנחנו זורקים את החבילה הלא נכונה.

01
סיפור שסיפרה עובדת במתנ”ס באר שבע: ‘הקמתי בבאר שבע לפני שלוש שנים רשת של מועדוני ערב לבני עולים.הפעילות כללה קצת לימוד, חוגי מוזיקה, סדנאות וכיבוד של עוגות בורקסים ושתיה. פעם אחת עשיתי אירוע שיא לאחת המועדוניות. שכלל הופעות ילדי המועדוניות ובהשתתפות מכובדים מהקהילה ומהעיר, כמובן שגם התלמידים והוריהם היו באירוע.בסיום הטקס אמרתי שבשנה הבאה אחד מהחוגים לא יתקיים בגלל מיעוט משתתפים.אחת מהאמהות ביקשה לדבר.
היא סיפרה שהסדנאות מאוד עזרו לשלושת ילדיה שמשתתפים בתוכנית.אני מביאה את ילדי מהקצה השני של העיר באוטובוסים ואני אם חד הורית ומתפרנסת בקושי רב, והחיים שלי לא פשוטים.
אמרתי לה שלמרות הדברים שלה, לא ניתן לקיים את הסדנה בגלל שלושה ילדים. היא אמרה שהיא מבקשת שאני אחשוב עוד פעם, והוסיפה שהיא רוצה לספר סיפור שיסביר כמה זה חשוב לי.היא נעמדה לפני כל המכובדים וחברי הקהילה והתחילה לספר:‘תיראו אני מגיעה מרקע מאוד לא פשוט, אני מגדלת את הילדים לבד, אין לי כסף.הילדים שלי באים למקום הזה לפעמים רק כדי לקבל בורקס ורוגלך כדי שתהיה ארוחת ערב.כי אני רוצה שיהיה להם חיים יחסית טובים, החיים שלי לא היו כ”כ טובים.ואני מוכנה להילחם על זה.ואני רוצה לספר לכם למה אני מוכנה להילחם על זה.
תשמעו סיפור שקרה לי לפני כמה שנים.אני גרתי פה בעיר באחת מהשכונות הקשות.בשכונה שלנו הייתה אישה שהייתה נראית משכילה ומטופחת.הייתה לה איזה שהיא אובססיה מאוד מוזרה.היא היתה רואה שקית היא היתה פותחת אותה בודקת מה יש בפנים סוגרת וממשיכה הלאה.למרות שזה היה מוזר מאוד הקהילה הכילה אותה וקיבלה את “השריטה” שלה.יום אחד שאלתי את עצמי, היא לא מוציאה מהשקיות שהיא פותחת אוכל או כל דבר אחר.היא רק פותחת וסוגרת, מה יכול להיות הסיפור שלה?ניגשתי אליה ואמרתי לה בואי נשתה כוס קפה ביחד והיא הסכימה.ישבנו שתינו ונהיינו חברות, דיברנו על החיים.המשכתי להיפגש איתה מדי פעם לשתות קפה ביחד ולדבר.תמיד הרגשתי שיש סיפור מאחוריה.באחד הפעמים ישבנו יחד, פתאום היא ראתה שקית מרחוק, היא ניגשה אליה.פתחה את השקית סגרה אותה וחזרה לשבת איתי.ואז לא התאפקתי, שאלתי אותה, תגידי לי מה הסיפור שלך? את אישה משכילה, חכמה.מה חיפשת בשקית הזאת?
ואז היא אומרת, אני אספר לך בגילוי לב מה היה הסיפור שלי. אני גדלתי בבית בוורשה שלפני השואה. גדלתי במשפחה מאוד מאוד עשירה.משפחה עם יחוס טוב, הייתי בת מפונקת. התחתנתי, בעלי היה גם ממשפחה טובה ומיוחסת.

02
החיים שלנו היו מצוינים. וקצת אחרי החתונה התחילה השואה. לקחו אותנו לגטו, בגטו נולדה לנו הבת הראשונה שלנו. ניסינו לשרוד מיום ליום. יום אחד הגיעה הודעה שכולנו מוזמנים לתחנת הרכבת, מה שנקרא אקציה. הגענו, לא היו לנו הרבה ברירות. לפני שיצאנו מהבית בעלי אמר לי: ‘יש לנו פה כמויות ענקיות של תכשיטים (הגענו ממשפחה מאוד עשירה)אולי זה יעזור במשהו בחיים. אולי נשחד מישהו, אולי נשתמש למשהו אחר. חבל להשאיר את זה פה’. הכנסנו את הכל לשקית בד, עטפנו בהרבה סמרטוטים, כדי שלא ישימו לב.
הייתה לנו ילדה קטנה, פחדנו מהלא נודע עטפנו את הילדה בהרבה שמיכות והלכנו לתחנת הרכבת. עלינו על הרכבת, נסענו יום ועוד יום ועוד יום הרגשנו בתוך סיוט מתמשך, אנשים רבים מתו בדרך מרעב וייסורים. גם הבעל שלי נפטר ברכבת. ואז הבנתי שאם זה ממשיך ככה, אין לנו סיכוי. החלטתי שאני מהמרת. באחד הסיבובים אני קופצת ובורחת.
תפסתי חזק את שתי שקיות הבד, את הבת מתחת ליד אחת ואת התכשיטים והזהב מתחת ליד השניה. חיכיתי לרגע הנכון, קפצתי והתחלתי לרוץ. השומרים מעל הרכבת ראו אותי, התחילו לירות עלי. רצתי במהירות רבה ובזיגזג לתוך היער על מנת שהכדורים לא יפגעו בי.

03
הם לא ויתרו, הם עצרו את הרכבת והתחילו לרדוף אחרי. אני הייתי כבר מאוד חלשה. בשלב מסויים אמרתי לעצמי שהחיים יותר חשובים מהכסף והזהב שיש לי. החלטתי שבשביל להמשיך לרוץ אני צריכה לזרוק את אחד מהדברים. כמובן שזה הכסף, זרקתי את הכסף והצלחתי להחזיק חזק את התינוקת ולרוץ הלאה.לאט לאט אני שומעת שקט, הם התייאשו מלרדוף אחרי.עצרתי והסדרתי את הנשימה, ורציתי לבדוק מה אם הבת שלי.אני פותחת, ושוד ושבר, בשקית הבד יש את התכשיטים.זרקתי את הילדה.התחלתי לרוץ חזרה לחפש אותה ולא מצאתי אותה .חברתי לפרטיזנים והצלחתי לעבור את המלחמה. הגעתי בהמשך לבאר-שבע ויש לי ג’וק, כל שקית שאני רואה אני פותחת אולי הבת שלי בפנים.עד היום ככה אני מחפשת׳. ׳זה הסיפור שהיא סיפרה לי.
תבינו אני אשה חד הורית יש לכל אחד בחיים שני פקלאות. יש את החיים, הקושי שלהם, את ההתמודדות, הקריירה והפרנסה. ויש את הילדים המשפחה האישה וזה הדבר השני שאנחנו סוחבים על הגב. קשה מאוד לרוץ עם שתיהם. לפעמים אנחנו זורקים את החבילה הלא נכונה.
אני החלטתי תמיד לזרוק את החבילה הכן נכונה. לכן אני משקיעה בילדים שלי את הכל, אני מביאה אותם מקצה העיר שיזכו לחינוך טוב, ושלא יעברו את מה שאני עברתי. ואני מתחננת ומבקשת שתקימו את הקורס הזה מחדש. וזה מה שעשינו.’ וזה לימוד לכל החיים שלנו מה החבילה הנכונה, ואיזה חבילה צרכים לזרוק כשקשה.

עוד במדור זה

כתיבה וחתימה (טובה)

ספטמבר 14, 2023

לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר).
הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו.
עד כאן למדנות תלמודית.
בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה?
במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה.
אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם.
מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים?
כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה.
למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת.
אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה.
מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה.
גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית.
תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■