גברים, אתם יכולים לעבור לאחד העמודים האחרים בעיתון, הטור הזה לא בשבילכם.
נשים – ברוכות הבאות. תתרווחו על מושבכן ותקדישו את הזמן רגע לנשום. רגע לעצמכן. רגע נחת.
ולמה אני אומרת את זה? כי אנחנו רצות. רצות, רצות, רצות. למרחקים ארוכים וקצרים, בדרכים ישרות וביערות. ואנחנו אלופות, סבבה? א-לו-פו-ת.
לא, זה לא טור העצמה נשית קלאסי. אבל אני חושבת שהגיע הזמן שקצת נשים את עצמנו על הבמה ונעריך יותר את מי שאנחנו.
ויש מה להעריך (תודה ויום טוב, מה שנקרא).
–

כל אישה חווה מוות בחייה. פיזי ונפשי. אם לא אחד, אז יותר. יש כאלו שבכל חודש ויש כאלו שבכל שנה או כמה שנים. אני לא צריכה להסביר, אתן יודעות בדיוק על מה אני מדברת.
זה לא בהכרח קשור לאורח הנשי שמתלווה אלינו מעצם הבריאה. הוא יכול להעצים תחושות, אותו אורח שהוא גם אורח, אבל אי אפשר תמיד להאשים אותו. זה פשוט הטבע שלנו. אנחנו לא סתם מסומנות בסימני המגדר כמעגל. אנחנו גדלות, אנחנו בסבב רגשות. אנחנו כמו עונות השנה.
כל אישה חווה מוות בחייה. וחוזרת לחיים. יש כאלו שלאחר כמה שעות, יש כאלו שלאחר כמה ימים.
וכמו שבספרות יש דמות עגולה, כמוה – גם אנו מתפתחות, ממשיכות תמיד להתגלגל הלאה. גם אנו, כמעגל – שלמות.-אבל זהו, שאנחנו הרבה פעמים שוכחות את הנתון החשוב הזה.

נשים – אנחנו שלמות.
יש בפנים הכל.
אז מה אם לא תמיד יוצא בדיוק מה שרצינו, תיכננו, חשבנו, דמיינו…
אנחנו נלחמות במציאות והרבה פעמים מנצחות. וכשלפעמים היא גוברת עלינו, אנחנו מרגישות שנופלות…
ולאילו תהומות אנחנו יכולות להגיע, נכון?
נראה שכבר חשנו הכל, ופתאום – בום, רגש חדש, מוכר עד כאב ובאותה נשימה דורש התמודדות שמעולם לא חווינו לפני.
ואנחנו עושות כל כך הרבה דברים. הכל מהכל לגבי הכל, ולא מפסיקות, כי, בואו – אנחנו טובות בזה. כן, כן, אנחנו באמת טובות בלזכור, ולשים לב לפרטים – גם הגדולים וגם הקטנים – ולהביא תוצאה יפה ולהיות מספיק רגישות עבור האחר.
פשוט לפעמים קצת שוכחות את עצמנו. קצת מתעלמות מלהיות רגישות כלפי עצמנו. את כולם אנחנו מבינות, כולם אנושיים.
ומה איתנו?
–
אנחנו סוג של מלאך. לא, לא מבחינת איך שאנחנו מגדירות את עצמנו, אלא מבחינת זה שאנחנו מאמינות שאנחנו יכולות לעשות הכל בשלמות, לבצע את התוצר המוגמר בדיוק כפי שהוא נתפס אצלנו בראש ובדמיון. ואנחנו מאמינות בזה, כי הרבה פעמים אנחנו מצליחות וזה באמת עובד. הדמיון יוצר חיים והופך למציאות. ויש בזה משהו מדהים.
אבל מה קורה כשלא?
יש כאלו שמתאבלות על הרעיון שכעת לא מושלם מבחינתן, יש את מי שמתאכזבות נורא מעצמן והערך העצמי שלהן יורד בעיניהן, ויש את מי שמלקות את עצמן ויכולות כל היום להסתובב בראש עם מחשבות של “איך זה קרה? למה זה קרה? כל כך לא מתאים לי! זה לא אני״.
ובנות, זה נורא. נורא ואיום. כי אולי אנחנו שלמות, אבל ממש לא משלימות עם המציאות.
–

אני כבר תקופה ארוכה, של כמה שנים, משלימה עם המציאות. כל פעם, עוד צעד ועוד צעד ועוד אחד. לומדת לחיות איתה בהרמוניה.
ובתקופה הממש אחרונה, בכל פעם שקורה משהו שלא תכננתי, כשהמציאות יוצאת מידי השליטה שלי, כשאני מרגישה שהרעיון שרציתי להוציא לפועל חומק תחת ידיי, אני נושמת, עוצמת עיניים, מחייכת חיוך דק ואומרת לעצמי: “אני אנושית״.
כי אולי אנחנו נשים, ואנחנו הכי הכי בעולם, ולפעמים גובלות במלאכות, אבל אנחנו גם אנושיות.
כשאני משלימה עם האנושיות שבי אז אני יותר שלמה.
וזה מה שהקב״ה באמת רוצה.
_ 

גברים, נשארתם עד עכשיו, הא? אני יודעת שקראתם עד כאן. לא, אין צורך להסיט את העיניים פתאום כאילו לא קראם עד עכשיו.
אולי נכתוב עליכם בטור הבא. נחשוב עליכם.