עברו עלינו עשרה ימים של לחימה, בתוכם שבת וחג. ימים לא פשוטים שנדמו לי כנצח והחלישו אותי מעט פיזית ורגשית: צינון, כאב גרון וחולשה גדולה בכל הגוף. אפשר לחשוב שזה המזגן שמקפיא אותי, או שישנתי בלי גרביים ולכן הצטננתי, אבל אני מאמינה גדולה בגישת שילוב גוף ונפש, והרגשתי שהלחימה הזאת עושה לי לא טוב. אף על פי שאנחנו גרים בגולן, האזור הכי שקט בתקופה הזאת, ליבנו היה עם תושבי שדרות, הדרום והעוטף, שאליהם הצטרפו גם תושבי לוד עכו ויפו וכבישי הצפון וירושלים, עם מהומות, הרס גדול ונפגעים. משהו קרה לי בשבוע הזה גם עם תחושת הביטחון שחשתי בעבר בעכו למשל, העיר הציורית היפיפה. עכו העיר בעלת חוף הים, השוק והאתרים ההיסטוריים שאנחנו מאוד אוהבים לנסוע אליה לטייל בה עם הילדים, ויפו אהובתי שאין כמוה בלילות וגם בימים.
אני תוהה לעצמי מה יהיה עכשיו? נתחיל ללכת ולהסתכל לצדדים כל הזמן? יהיה אפשר לבנות אמון מחודש? באותם רגעים שאני חושבת לעצמי, אני שומעת את אלון דוידי ראש עיריית שדרות מדבר בכעס בראיון בטלוויזיה על הממשלה שהפסיקה את האש בלי הסכם מסודר, בלי הבטחות לשקט, ובלי להשיב את הבנים הביתה. אני שומעת בקולו ובמילותיו את החשדנות שלו כלפי המנהיגים שלנו. הוא רוצה שקט לתושבים הגיבורים שחיים בשדרות ולכל יישובי העוטף והוא רוצה הבטחות, הוכחה שהם יוכלו לחיות חיים נורמליים בבית שלהם, והוא כל כך צודק.
וגם משפחות גולדין ושאול מאוכזבות, ואנחנו כולנו איתם- רוצים את הביטחון במדינה שלנו ואת החיילים חזרה הביתה. אנחנו שואלים בינינו לבין עצמנו וגם בקול: האם עשו כל מה שאפשר? ובתוך זה, אני מודה שהידיעה על הפסקת האש באופן אישי גרמה לי להקלה, על אף שהתוצאות אינן משביעות רצון כנראה. המחירים שאנחנו משלמים במלחמות גדולים עלי, המחשבה שהיו נכנסים עם חיילים לתוך עזה הדירה שינה מעיני. אני רוצה להאמין שעוד יהיו תוצאות טובות מעשרת ימי הלחימה הללו שעברו עלינו.
כולי תפילה להשבת הבנים הביתה בקרוב, ותקווה גדולה לשקט בכל רחבי הארץ. שנחזור לחיות בשלום עם שכנינו. מאחלת רפואה שלמה לפצועי הטילים והלינצ’ים ותנחומים למשפחות, עם אמונה גדולה שעוד יבוא שלום עלינו ועל כולם.