לפני שבועיים החליט חבר שלי, מחנך ותיק, שבא לו לצפות במשחק כדורגל ולעשות את זה כמו שצריך בפאב, כולל שתיית בירה. "תגיד", שאל אותי, "זה בסדר? כאילו מותר לי? אתה חושב שזה תואם את רוח התפקיד שלי?"
אמרתי לו שהוא צריך להביא בחשבון שתלמיד שלו או הורה יצפה בו, ואם הוא ירגיש עם זה בסדר, אני לא רואה שום בעיה. אם הוא יתחיל להתפתל, אולי זה פחות מתאים.
"אחי", ענה לי, "זה לא שאני הולך לקזינו. כולה כדורגל וכולה בירה. לא צריך להיסחף". "נו, אם אתה כל כך בטוח בעצמך מה אתה שואל אותי?" לא הבנתי.
"חשבתי שתיתן לי גיבוי", ענה לי באכזבה ופתח באחת מהשאלות החינוכיות והנפיצות ביותר שאין מחנך שלא מתמודד איתה, בעיקר בחופש: האם מחנך בחופש הוא אדם פרטי או שבעצם גם בחופש הוא נשאר מחנך?
*
נזכרתי בכל ההתמודדויות שהיו לי בחופש האחרון עם עצמי ועם הילדים ובעיקר עם המחשבה: אתה זוכר שבעוד כמה זמן החופש יסתיים ותצטרך להתייצב מול התלמידים שלך ותתחיל לדבר איתם על ערכים ואידיאלים ועל כמה שאנחנו צריכים להיות אנושיים ועל סולידריות חברתית ועל יציאה מאזור הנוחות שלנו? ואתה, מה אתה עשית עם זה באמת?
כמה פעמים יצא לי בחופש הגדול להתעלם מטרמפיסטים רק בגלל שזה לא בא לי טוב ולא התאים לי עכשיו לצאת מאזור הנוחות שלי ולהתחיל לפרק את הכיסאות של הילדים למרות שידעתי שהטרמפיסטים האלה מחכים הרבה זמן ורק מצפים שמישהו כבר יגאל אותם מההמתנה הזו?
וכמה פעמים יצא לי החופש להיתקל בהומלסים ובנזקקים שהושיטו לי יד ורק חיכו שאתן להם משהו בחזרה ואני שוב העדפתי להתעלם, מדחיק את העובדה שבעוד כמה ימים אצטרך ליישב לעצמי את המחלוקת הזו ולהסביר מניין יש לי מנדט לדבר עם התלמידים שלי על ערכים ונתינה אף שאני עצמי מעגל פינות ולא בדיוק יוצא מגדרי לצאת מאזור הנוחות שלי?
*
ואז חשבתי שבעצם הנחת היסוד שלי שגויה: מלאכים יש בשמיים, ומחנך לא באמת יותר נעלה או טוב מהתלמידים שלו. כשאני מדבר איתם על ערכים ואידיאלים אני לא בא להטיף להם או להגיד להם "אתם רואים! ככה אתם צריכים לעשות רק בגלל שאני עושה ככה!" לא ולא. כשאני מדבר איתם על ערכים ואידיאלים אני מצטרף לצד שלהם ואנחנו ביחד שואפים להגיע לעבר כוכב הצפון הזה.
כשאני מדבר איתם על יציאה מאזור הנוחות זה לא אומר שאני כבר יצאתי ממנו אלא שאני בדיוק כמוהם שואף להגיע לשם, ובשורה התחתונה אני לא טוב מהם בכלום. רק מתמודד בדיוק כמוהם עם אותם קונפליקטים ובעיות והתמודדויות יום-יומיות שהם מתמודדים איתם.
רק מה, ואת זה אני כן יכול להגיד להם מניסיון: לעולם לא לנוח על השמרים ולהיכנס למצב איבון. תמיד לחשב מסלול מחדש ולשאול את עצמנו בכל יום מה עשיתי היום ומה אני מתכוון לעשות מחר בשביל להפוך את העולם שלנו לטוב יותר. בשביל להפוך את עצמי לטוב יותר.
והלוואי שאצליח לפחות את המנהג הזה להטמיע בהם.
