סיום הש"ס של התלמיד שאף אחד לא האמין בו

לפני קצת יותר משבע שנים חשבנו להקים בבית הספר את קבוצת הדף היומי: קבוצה נבחרת של תלמידים שתלמד בכל יום את הדף היומי. הודות לשיווק העצבני שעשינו לעניין, כולל השקעת משאבים כספיים בפרסים, ניגשו יותר מדי תלמידים ממה שהיינו יכולים. אחד מהם היה תלמיד שלי, מהחלשים בכיתה. הוא רצה מאוד להיכנס. אמרתי לו שנראה לי שזה יהיה פחות מתאים משיקול פשוט: התלמיד הזה לא מסוגל להתמיד ולחבר שני שיעורים טובים בלי להפריע או לאחר, אז איך הוא מעלה על דעתו להתמיד באחד המסעות המתישים ביותר ביהדות, הדף היומי, יום אחר יום אחר יום?!

למרות הסירוב הוא לא ויתר. חזר אליי, אפילו בכה ואמר לי: "אני ממש רוצה להיות בדף הזה!” אחרי שראיתי את הרצון והכנות שלו לא רציתי לסרב לו, אבל אז התייעצתי עם חבריי לצוות והחלטנו שלמרות הכוונות הטובות שלו לא הוגן שתלמיד שמסוגל ורוצה להתמיד לא ייכנס לקבוצה מאחר שתפס את מקומו תלמיד שלפי כל הסימנים לא אמור להתמיד. לכן הוא שוב קיבל תשובה שלילית, הפעם סופית.
ביום שישי הוא התקשר אליי ושאל אם אני זוכר אותו. אחרי כמה דקות נזכרתי. ואז הוא אמר לי שהוא השלים את כל הש"ס במסגרת לימוד עצמאית בשכונה שלו. הוא סיים את מחזור הדף היומי. כמובן, הקבוצה שהתחילה בבית הספר לא סיימה את הש"ס אלא התמידה עד לסוף השנה. גם אני נשברתי אחרי כמה דפים. אבל דווקא התלמיד שאף אחד לא האמין בו, כי מה הסיכוי שהוא באמת יסיים את המסע המפרך הזה, עשה לכולנו בית ספר.
*
חשבתי אחר כך באיזו תחושה של משמעות ושליחות ובעיקר הוכחה התחיל התלמיד הזה את הדף היומי: פתאום הוא גילה שהעולם כבר לא סומך עליו, ובעצם ביטל את יכולת ההתמדה שלו, ודווקא משום כך הוא קיבל את הדחף להוכיח לכולם: "על אפכם וחמתכם אני הולך לסיים את הש"ס הזה".
אף על פי שכל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו, התלמיד הזה, אף שלא נמצא אף מבוגר אחד שהאמין בו, הצליח לגרום לכולנו לחשב מסלול מחדש.
ומתלמידיי יותר מכולם.