במסגרת עבודתי בעיתון של הגולן, אני מארחת כל שבוע במדור שלי אורחים לשבת, אנשים מהגולן ומהאזור. מישהי שאלה אותי איך כל שבוע אני מארחת אנשים זרים לשבת אצלי בבית, ואם לא מתחשק לי לפעמים שבתות שקטות עם המשפחה. השתעשעתי מהשאלה. לא ברור לי אם היא צחקה או שהייתה רצינית, אבל האמת היא שאני בעיקר זוכה להתארח אצל האורחים שלי. להיכנס לעולמם, לשמוע על החיים שלהם, על מה שהם אוהבים לעשות ולאכול, איפה נולדו וגדלו. מישהו שאל אותי למה זה כל כך מעניין אותי הסיפורים על האנשים. אנשים תמיד סיקרנו אותי, אני אוהבת אנשים ונהנית לשמוע את סיפור חייהם ומתפעלת תמיד מעולמם, כל אחד הוא עולם ומלואו. מכולם אני לומדת ומקבלת השראה לחיי.
לא פעם אני מציעה לאנשים ונשים להתארח אצלי והם ישר מניפים יד ואומרים לי – "מי אני בכלל? אני סתם משעמם/ת, אין בי שום דבר מיוחד", ובלי להכיר אותם הרבה אני נותנת להם דוגמא או שניים למיוחדות שבהם, ובאמת לכולנו יש סיפור ומשהו טוב ומיוחד להביא לעולם.
מה שיפה במדור הזה, שהוא לא צהוב ורכילותי, אבל מאפשר הצצה לסיפורי החיים של האנשים. השבוע למשל התארחתי אצל זוג קיבוצניקים מאלרום שבצפון הגולן. ביום קר במיוחד נסעתי לביתם של דודי ויוספה ראובני, כמעט בני שבעים – חלוצים אידאליסטיים, אוהבי הארץ והאדם, שהגיעו ליישב את הגולן בשנות ה-70, עבדו מבוקר עד לילה, ויחד עם עבודתם בקיבוץ עשו הרבה חסדים וציונות ועדיין תורמים מעצמם ומזמנם לחברה. ישבתי איתם לכוס קפה עם תמרים ולדר מנגו והתרגשתי מסיפור החיים שלהם ומהתשוקה להמשיך לטייל, לראות, לחוות ולעשות טוב. הוקסמתי מהזוג שלימד אותי הרבה על קבלת האחר, על אירוח ופתיחות, נהניתי מהאירוח בביתם החמים והמעוצב, סיירתי גם בחצר המטופחת, משופעת בעצי פרי המתאימים למזג האוויר הקר של צפון הגולן.
רגע לפני שיצאתי מביתם יוספה אמרה לי שהחלום שלה זה לפתוח את החדשות ולשמוע יותר חדשות טובות, יותר סיפורים טובים, פחות שחיתות, פחות שנאה, פחות הטרדות, פחות מוות וטרגדיות. ואוו כמה משמעותי ועוצמתי החלום שלה. בדרך חזרה הביתה בנסיעה בנופי הגולן היפים חשבתי על מה שאמרה לי, על החיים, האנשים שאני פוגשת והסיפורים שהם הרבה מעבר למה שרואים ושומעים בחדשות. רוב האנשים מסביבנו הם הסיפור הטוב והיפה של החברה הישראלית. וכל שבוע מחדש בגולן אני פוגשת אותם, אבל הם נמצאים בכל מקום ובכל אחד מאתנו, והלוואי שנצליח לבטל ולהסיר את הרע מקרבנו.