יהדות

22 שנה לנטישת קבר יוסף

לפני 22 שנה בדיוק, הורה ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק לברוח מקבר יוסף, ומאז הרבה השתנה שם. למרות המצב הביטחוני הקשה בישראל בכלל ובשומרון בפרט, יש מי ששומר שהגחלת היהודית בקבר תמשיך לבעור בעוצמה

מתפללים בקבר יוסף

קוראי גילוי דעת האהובים, כפי שידוע לכם אני מועמד במקום ה-16 ברשימת הציונות הדתית ועוצמה יהודית לכנסת. למרות המקום הלא ריאלי בסקרים אני עסוק בימים אלו, וראשי ורובי במערכת הבחירות. בנוסף לכך, לא נראה טוב ולא אתי שמועמד לכנסת – גם במקום לא ריאלי – עורך עיתון. בכל זאת, קבר יוסף אליו אני מחובר בנפשי, הוביל אותי לכתוב את המאמר שלפניכם.
בשבת שובה ח׳ בתשרי ה׳תש״ס לפני 22 שנה בדיוק, הורה ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק לברוח מקבר יוסף. כשבוע קודם בהחלטה של הדרג המדיני הופקר למוות לוחם מג״ב מדחת יוסוף שנפצע בקבר. מדחת דימם במשך שעות ארוכות אך כוח צהל שהיה ערוך כשני קילומטר בלבד ממנו ויכול היה להיכנס בתוך דקות קיבל הוראה מהדרג המדיני לא להיכנס לשכם ולא לחלץ את הלוחם הפצוע. ג׳יבריל רג׳וב מי שהיה אז ראש מנגנוני הביטחון הפלסטיניים ביקש שימתינו לו כדי להרגיע את הרוחות, בקשה אותה החליט הדרג המדיני לקבל. רג׳וב היה בחברון ולקח לו יותר מ-4 שעות להגיע. שעות קריטיות במהלכן דימם מדחת עד שאיבד את הכרתו ולבסוף גם את חייו.
ביקרנו לפני כשנתיים בביתם של משפחת יוסוף בבית ג׳אן שבצפון. יחד עם ראש מועצת שומרון יוסי דגן, ראש ישיבת עוד יוסף חי הרב יוסי אליצור ובוגרי הישיבה מנחם בן שחר וישעיהו בן פנחס נסענו לחבק את המשפחה גם בחלוף השנים. משפחה ששכלה את בנה האהוב על מזבח היחסים המוזרים של מדינת ישראל עם הרשות הפלסטינית. יחסים בהם צד אחד מסית ופועל בכל דרך לקעקע את הצד השני שמחזיר לו בחיבוק חם.
בבית הצנוע בבית ג׳אן יש חדר זיכרון למדחת, מזכרות משירותו הצבאי, אמא מתייפחת ומשפחה שגם אחרי 20 שנה לא מאמינה שבנה שהתגייס לצבא העם היהודי הופקר כך למוות על ידי מדינת ישראל.

השחתת קבר יוסף, כרוניקה של הפקרות
שבוע וקצת אחר כך, בהוראת אהוד ברק ברח צה״ל ממתחם הקבר באישון ליל שבת. לא לפני שנציג המת״ק מעביר את המפתח ומשביע את חאלד נציג המנגנונים לשמור על הקבר קיים.
את המפתח חאלד אולי לא מסר אבל באופן מיידי הגיעו למקום פורעים בגיבוי מלא של שוטרי הרשות והציתו באש את מתחם הקבר. ספריית הקודש שבמקום עלתה בלהבות, כך גם ריהוט המתחם וכל מה שיכול להיות דליק.
וכמו בדעא״ש, דעתם של הפורעים לא נחה עד שהרסו את המצבה, שברו את כיפת המבנה העתיק והשחיתו כל מה שניתן להשחית. בבוקר אותה שבת נודע הדבר בישובים הסמוכים. מהישוב אלון מורה שצופה על שכם קשה היה לפספס את העשן המיתמר ממקום קבורתו של יוסף הצדיק. תלמיד הישיבה ותושב אלון מורה הרב הלל ליברמן הי״ד לא ידע את נפשו. הוא שעלה מארצות הברית לישראל וקבע את מושבו בשכם לא האמין שממשלת ישראל הפקירה במכוון את אחד מהגדולים שבאתריה הקדושים וההיסטוריים לידי האויב. ר׳ הלל צעד כשהוא עטוף בטלית לכיוון שכם. אנחנו לא יודעים אם הוא חשב שצה״ל יבוא בעקבותיו ויציל את המקום או שפעל מתוך סערת רגשות ואהבה ליוסף הצדיק. אנחנו כן יודעים שמעט אחרי אלון מורה התנפלו על ר׳ הלל מחבלים מכפר סמוך לשכם, חוררו את גופו בעשרות כדורי רובה והחביאו את גופתו במערה סמוכה. רק בערב יום כיפור עם אמירת כל נדרי נמצאה גופתו והשבר גדל ביישובי האזור. (גילוי נאות – ר׳ הלל הוא אביה של אשתי חיה שתחיה).
שבוע אחר כך הפקיר צה״ל קבוצת מטיילים יהודים סמוך למזבח יהושע בהר עיבל. הקבוצה שנתקלה במארב מחבלים הסתתרה בשטח אך צה״ל בהוראת הדרג המדיני בחר שלא להגיע ולחלץ את הקבוצה עד רדת החשיכה. בכל הזמן הזה ירו המחבלים על חברי הקבוצה עד שהצליחו לרצוח את הרב בנימין הרלינג הי״ד ראש בית המדרש הגבוה באלון מורה.
מאז חלפו 22 שנה. במהלך מבצע חומת מגן ב-2002 כבש צה״ל את העיר שכם מחדש וניקה את קיני הטרור. קבר יוסף שעל פי הסכמי אוסלו אמור להיות בשליטה ישראלית לא חזר אלינו עד היום.
לפני כעשר שנים אחרי דרישה ציבורית נרחבת שופץ מתחם הקבר והחלו כניסות מסודרות לתפילה מידי חודש. כ-14 כניסות כאלו מתקיימות בכל שנה בהן נכנסים אלפי מתפללים באמצע הלילה לזמן קצר והקבר חוזר לשליטה ערבית. את הכניסות מארגנת המועצה האזורית שומרון באמצעות מנהלת קבר יוסף והמקומות הקדושים וכל אחד יכול להירשם לכניסה באמצעות אתר האינטרנט של המנהלת.

צעירים בקבר יוסף

לנוער אלון מורה נמאס
לפני מספר חודשים פנה אלי (צ.ס) אביה שרמן רכז הנוער של הישוב אלון מורה בבקשה. הוא רוצה לגייס את בני הנוער בישוב לפרויקט אידיאולוגי מיוחד לקראת הקיץ. העלנו ביחד כל מיני רעיונות כמו עזרה לחוות החקלאיות באזור ודברים מהסוג הזה אבל אביה העלה רעיון אחר. הוא ביקש לקחת את פרויקט החזרה לקבר יוסף על כתפי נוער הישוב. מודה שניסיתי להוריד אותו מזה. ״שרמן נשמה, קבר יוסף לא יחזור כזה מהר״, אמרתי. אנחנו חיים בתקופה בה המנהל האזרחי לא מסוגל לאשר תצפית במצפה יוסף שבהר גריזים, אז לחזור לקבר יוסף תחת ממשלה כזו? אתה חי בסרט אחי, בוא נמצא פרויקט יעיל יותר בגזרה. אבל אביה בשלו, הוא אובססיבי על קבר יוסף ואומר לי שלנסות חייבים גם אם לא נצליח.
השתכנעתי. אחרי שהלך חשבתי שתכלס בעידן בו אנחנו נלחמים על הקלה בפקקים או נגד הקפאת בניה ופינוי מאחזים, יש צורך אסטרטגי בדרישה לנוכחות יהודית בלב שכם. זה מקפל את הכל. הרי מדינת ישראל כולה נמצאת בסביבה ״בעייתית״ ומיליארדים שרוצים וניסו לחסל אותה. הקשר ההיסטורי והשייכות שלנו למקום הזה הם סוד הקיום של העם היהודי בארץ ישראל. ומה יותר מאשר שכם המקום הראשון אליו הגיע היהודי הראשון בארץ, המקום אליו הגיע יעקב עם חזרתו לארץ, אליו הגיעו בני ישראל עם כניסתם לארץ. אחד מ-3 המקומות עליהם אין יכולים האומות לומר ״גזולים הם בידכם״.
המקום היחיד ממנו ברח צה״ל מפני הטרור בלי שום החלטת ממשלה מסודרת. הדרישה לחזור לקבר יוסף מסמלת כל כך המון דברים.
ובכלל. בעוד כמה דורות יבואו אלינו ויגידו: ״קבר יוסף הופקר בדור שלכם, מה עשיתם כדי למנוע את זה?״ ואיפה נטמון את הבושה? מה נאמר, שידענו להילחם על הביטחון האדמות והבתים שלנו אבל על קברו של יוסף הצדיק ויתרנו בלי קרב?
שרמן שכנע אותי.
הצלחתי להשיג קצת תרומות, המועצה האזורית שומרון נרתמה גם היא והפעילות יצאה לדרך. ״הכול התחיל״, אומר שרמן, ״כשהבאנו את בני קצובר מבוני השומרון לשיחה לנוער הישוב. ניסינו לשאול את בני מה מתאים לדור שלנו והוא העלה את הרעיון של מלחמה על קבר יוסף ופניתי אליך. אני חושב שבני הנוער של היום איכותיים ומדהימים ולא נופלים בשום דבר מבני הנוער של פעם שעשו פלאות. ראיתי אותם בקיץ הזה מתנדבים ומנסים לשנות מציאות בצורה משמעותית בשומרון, אין שום סיבה בעולם שלא. לבני הנוער יש כוחות אדירים לשנות ובע״ה בסוף גם נצליח״.
אחד מבני הנוער שהוביל את הפעילות הוא יהודה סימן טוב (17), תלמיד ישיבת בני עקיבא נחלים ותושב אלון מורה. בשיחה עמי מספר יהודה על התהליך. ״גיבשנו קבוצה מתוך נוער הישוב שהנושא בער להם, כשלב ראשון ארגנו אירוע עבור הנוער של הישוב. הבאנו את איש קבר יוסף נועם לבנת ששכל את בנו בקבר יוסף, הוא סיפר על ההיסטוריה והחיים בישיבת עוד יוסף חי, הבאנו גם את בני קצובר מבוני השומרון שסיפר על ההפקרה הכללית ומהלך הנסיגה שהחל עם נטישת קבר יוסף ועודד אותנו שבדיוק כפי שהוא יחד עם חבריו הצליחו להוביל להקמת ההתיישבות היהודית בשומרון, גם אנחנו יכולים לשנות את המציאות בקבר יוסף. בסופו של הכנס נוער הישוב התחבר מאוד לעניין.
״עם סיום של הכנס חילקנו לכל בני הנוער בישוב חולצות מיוחדות שקוראות לחזור לקבר יוסף״, אומר סימן טוב. ״מייד אחר כך נכנסנו בליווי צה״ל לקבר יוסף שם התפללנו ושמענו שיחה מיוסי דגן וממש כמה דקות אחרי שיצאנו התרחש הפיגוע בו נפצע מח״ט הגזרה. העניין של הפיגוע הצליח להעלות את נושא קבר יוסף לתודעה. נסענו משלחת מהנוער להרבה ישובים בשומרון כדי להדליק גם את הנוער שם על העניין של קבר יוסף״.
סימן טוב מספר על הרעיון שנדלק בלבבות ואירוע אותו הם יזמו בקריאה לחזור לקבר יוסף: מסע אופניים ובימבות מהישוב הר ברכה למצפה יוסף שבהר גריזים עם עצרת בסיומו. ״היה לנו חשוב שכל תושבי האזור יתחברו לעניין, נסענו בכל יום בני נוער מהישוב ותלינו מודעות ושמשוניות שקוראות לחזור לקבר יוסף ולהשתתף במסע.
״במסע עצמו חילקנו דגלים מיוחדים, סטיקרים וחולצות לכולם כשהצוות הטכני של הנוער מרים את הבמה עם השילוט הענק וזה חתיכת מבצע. האירוע זכה לתהודה גדולה כשחברי הכנסת ניר ברקת ואורית סטרוק הגיעו וקראו לחזור לקבר יוסף. גם רבני האזור הרב אליקים לבנון, הרב דודקביץ והרב אליעזר מלמד הגיעו לחזק והקריאה לחזור לקבר יוסף הייתה מוחשית מאי פעם״.
לסיום אומר סימן טוב כי ״בשבוע הקרוב ימלאו 22 שנה לנטישת קבר יוסף ורצינו לארגן כניסה המונית של כל נוער השומרון יחד למתחם קבר יוסף אך לרגל המצב הביטחוני בשכם כרגע זה לא מתאפשר״.
סימן טוב ובני הנוער שאיתו מרגשים בהחלט. כשהרצל חלם על מדינה יהודית אף אחד לא נתן לזה סיכוי, כשבני קצובר, הרב לוינגר וחבריהם חלמו על התיישבות ביהודה ושומרון אף אחד לא האמין שהעסק יגיע לממדים של היום.
וכמו יוסף הצדיק בעל החלומות כולנו הולכים בעקבות החולמים. תורם של בני ובנות נוער אלון מורה הפעם לחלום ובע״ה גם להגשים.

עוד במדור זה

״מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו״

״מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו״

מה ניתן לומר על סבא? על נשמה כלל ישראלית שכזו, על מסירות נפש שאין כדוגמתה לתורת ישראל, לארץ ישראל, לעם ישראל ולצד כל זאת למשפחה הענפה.
מגיל צעיר ידענו שסבא הוא כלל ישראל.
אדם גדול בתורה ובמידות ומעל הכל גם בהבאתם לידי מעשה, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. וכך, לצד היותו פעיל ומוערך בצמרת הנהגת המדינה, היה קשוב בכל ליבו לכל פרט ופרט והיה ל׳אבא׳ ממש ומורה דרך לרבבות ישראל תלמידים ושאינם תלמידים.
חולפים בראשי אלפי סיפורים ורגעים קטנים-גדולים כנכד, כתלמיד בישיבה, סיפורים ששמענו וסיפורים שראינו במו עיננו והכל בפשטות ובצניעות, סיפורים שכולם לב ואהבה לכל בבחינת ״אשרי עין ראתה אלה״. אנסה אולי לספר מעט מזעיר.
סבא נסע במיוחד שעה וחצי
מדהים היה לראות איזו מסירות גדולה הייתה לסבא על לימוד התורה. כל פועלו נבע מהתורה הגדולה, תורת ארץ ישראל בדור הגאולה. תמיד העיד על עצמו שכל התורה הגדולה שהוא מלמד נובעת מרבו, הרב צבי-יהודה, ומאביו הגדול. יחד עם עיסוקיו הרבים וימיו העמוסים, הוא היה מקפיד ללמוד בלילות ובכל רגע שהיה יכול. תמיד היה האור בחדרו דולק גם בשעות הקטנות של הלילה והוא יושב רכון על הספרים. לעיתים כלל לא הרגיש בכניסתנו לחדר.

גם לאחר שבוע עמוס במיוחד, הוא היה שואל בעדינות מידי שבת לאחר שסיים להעביר את שיעוריו הקבועים, מי יכול להעיר אותו ב-1 או ב-2 בלילה ללמוד, כמובן רק אם אנחנו בכל מקרה ערים ושלא נשאר ערים במיוחד בשבילו.
סבא היה מפנה מזמנו לכל ״סיום״ של הנכדים והנינים וזכינו שליווה את ילדנו בסיום התנ״ך, ש״ס משנה, ומסכתות בתלמוד. לא רק בסיומים ה״גדולים״ לכאורה, אלא בכל חגיגה שקיימנו על כל ספר וספר בתנ״ך סדר וסדר במשנה. תמיד מצא לזה זמן בשמחה גדולה והדגיש שוב ושוב את חשיבות לימוד התורה של ילדים וחשיבות החזרה על דברי אלוקים חיים.
לפני כשלוש שנים, במוצאי שבת, סבא נסע במיוחד שעה וחצי (כל כיוון!) כדי להיות 10 דקות בדיוק בסיום ש״ס של אחד מאחיי, ולהדגיש לכולנו את התפילה שאנו מתפללים כל יום ויום שיהיו צאצאיו וצאצאי צאצאיו וצאצאי כל עמו ישראל יודעי שמו ולומדי תורתו לשמה. ומספיק היה לשמוע את קולו הכל כך נרגש כדי להבין את כוונתו הגדולה בתפילה זו. הוא ידע שיוכל לנכוח רק מספר דקות באירוע אך התאמץ והגיע על-אף הקושי הפיזי והנסיעה הארוכה. חביבותו למצוות וללימוד התורה הייתה נוכחת בכל – ביום יום, בשבתות, בחגים בסדרי העדיפויות. בכל. החיים כולם היו מוארים באור התורה.
כאמור סבא היה עסוק בעשיה הציבורית באופן מלא וזמן המשפחה היה מצומצם מאוד, ואף על פי כן סבא הקפיד ומצא זמנים ומעשים שביטאו את אהבתו בצורה חזקה ומשמעותית. באחת הפעמים כשהייתי בכיתה א׳ התקיים בביתנו שבע ברכות שסבא היה שותף. באותו השבוע קיבלתי במהלך סיור של בית הספר ביקבי אפרת, בקבוק מיץ ענבים קטן. והנה מתברר שנגמר כל היין ואין כיצד לברך שבע ברכות, אבי פנה אלי שאסכים לתת את הבקבוק שקיבלתי ובעז״ה ישיבו לי בקבוק כזה ובאמת נתתי את הבקבוק, אך עדיין כילד נותרתי עם צער גדול מאוד. לאחר כחודש הגענו לסבא וסבתא למרכז שפירא. מיד כשנכנסנו לבית, סבא קרא לי, קם מכיסאו וביקש שאבוא איתו. הוא לקח אותי לארגז גדול הוציא בקבוק מיץ ענבים גדול ונתן לי. הוא הבחין בצער שהיה לי אז וחודש לאחר מכן זכר את שאירע ופיצה אותי. כמובן שאני התמלאתי שמחה גדולה מהבקבוק שהכפיל את גדלו ומסבא שרואה ואוהב אותי כך.
זיכרון נוסף משמעותי היה יום ירושלים, סבא היה מקפיד מאוד לחגוג את יום ירושלים בהודיה לה׳ ובמיוחד בהשתתפות והובלת ריקוד הדגלים ברחובות ירושלים ועד לכותל. כילדים זכינו הנכדים ללכת עם סבא יד ביד ברחובות העיר, כשבמהלכו נגשים לסבא כל כך הרבה תלמידים, אנשים שונים ובעלי תפקידים לומר שלום, ללחוץ את ידו, להתברך, ואנחנו הקטנים שם איתו כל הזמן אוחזים בידו בחום ואהבה. זכינו וגם לאחר שהתחתנו צעדו ילדנו-ניניו גם הם עם סבא שנה אחר שנה יד ביד מידי יום ירושלים, חוויה מופלאה עם סב שהגיע לבדו מן התופת לארץ שכל כך אהב ונשא על גבו את נצח ישראל – מסע ארוך שכולו לירושלים.
הבית של סבא וסבתא היה פתוח לכל – תמיד. ואני באמת מתכוון למילה תמיד. כולם ידעו שהבית תמיד פתוח ואורחים ואנשים שונים נכנסו ויצאו כל הזמן: תלמידים, גרים, אנשים שהיו זקוקים לעזרה רוחנית, כלכלית, גופנית או נפשית. כולם. את החסד והנתינה האין סופית פגשנו בביתם באופן תדיר. אימי מספרת שמעולם לא ישנה במיטתה בשבת, מעולם. וכשהיו הולכים לישון לא היו יודעים עם מי יקומו בבוקר. לא פעם אנשים היו מגיעים מבלי להודיע ולעיתים נשארים לתקופות ממש. והיו כבני בית לכל דבר. סבא וסבתא עצמם היו יכולים לפנות גם את חדרם לטובת אורחים. סבתא תמיד הייתה אומרת שלא חכמה לארח כשקל או את מי שכיף וזה היה ׳האומר׳ של הבית והמציאות היומיומית לאורך כל השנים.
סבא מתוקף עיסוקיו הרבים, היה יוצא לחו״ל פעמים רבות. הנסיעות כללו לו״ז צפוף מאוד של פגישות ושיעורים שממש בקושי השאירו זמן למנוחה. למרות זאת הקפיד מאוד לחזור תמיד עם מתנות לילדים, לנכדים ובשבעה התברר לנו שגם לעוד הרבה אנשים שאימץ לליבו. אני זוכר שבאחת מנסיעותיו לאחר שכבר התחתנתי סבא התקשר במיוחד לאימי מחו״ל ושאל: ״איך אוכל לשמח את הזוג הצעיר? מה אפשר להביא להם?״ עם כל העומס, הוא ראה את כולם, היה חשוב לו לשמח באמת. מעולם לא חיפש לעשות על מנת לצאת ידי חובה אלא לפעול ולתת באמת מכל הלב להאיר באהבה אמיתית ולהיטיב טובה אמיתית לכל מי שהיה יכול.

תמורת האפיקומן סבא הסכים להתחיל שיעור נכדים
כאשר גדלנו מעט בימי הנעורים, הבנו יותר את המשמעות של הגודל התורני, והתחלנו לחשוב איך זה שסבא רב כל כך גדול אבל למשפחה פחות יוצא מפגש עם תורתו. וחשבנו איך נפנה בבקשה לסבא שזמנו באמת כל כך יקר. ״הפתרון״ נמצא, בליל הסדר של אותה שנה, חגגנו כמדי שנה בביתם עם כל המשפחה ואורחים רבים שהצטרפו. סבא כהרגלו מאריך מאוד בדברים וכשסוף סוף הגיע הזמן לאכילת האפיקומן ממש דקה וחצי לחצות לילה, תמורת האפיקומן סבא הסכים להתחיל שיעור נכדים ולהכניסו ללו״ז העמוס שלו באופן קבוע מידי שבוע. ב״ה זכינו והשיעור החזיק מעמד 18 שנה.
כשהגעתי לגיל 18, היה לי למתבקש וטבעי ללמוד אצל סבא, ובאמת ב״ה זכיתי ללמוד בישיבה של סבא שנים רבות. כשבני הבכור הגיע לגיל 5, שלחו מהגן שלו הזמנה שעושים יום מיוחד עם הסבים והסבתות, והנה בני מבקש שסבא (רבה) חיים, יהיה הסבא שנזמין. כמובן שמתוך הערכה לזמנו של סבא לא חשבתי ששייך אפילו לבקש. סבא עסוק בדברים כל כך חשובים, בתיקון עולם, להזמין אותו לגן ילדים היה נראה לנו פשוט לא הגיוני ולכן ממש ניסינו להימנע מכך. וכך, במשך כמה ימים ניסינו לשכנע את בנינו להזמין את אחד הסבים האחרים וקווינו שאולי הוא פשוט ישכח מהדבר. לאחר שבנינו המשיך להתעקש ואפילו הציע שהוא פשוט ישאל את סבא חיים בעצמו, אמרנו לו שאנחנו מוכנים להתקשר לסבא, אבל שידע שאין כל כך סיכוי מכיוון שסבא מעביר שיעורים קבועים בזמן המדובר. בדחילו ורחימו התקשרתי לסבא וממש התנצלתי שבנינו מתעקש כבר כמה ימים אז אני רק שואל וברור לגמרי שזה לא אפשרי ובליבי גם חושב שזה לא רלוונטי. סבא שמע, ובפשטות שאל מתי זה? והציע ״להקדים ברבע שעה את השיעור הראשון ולאחר ברבע שעה את השיעור השני״. היינו פשוט המומים מן התשובה. איזה לימוד גדול זה לחיינו. כמה אכפתיות, כמה אהבה וכמה ׳גינונים׳ לא היו שייכים בעולמו כלל. כדי לשמח את נינו, הוא יכול לשבת גם בגן חובה להדביק מדבקות לשחק בכדור ולפנות זמן כל כך יקר.
מידי שנה במוצאי צום תשעה באב סבא אהב במיוחד לקנות פלאפל, אבל הוא לא היה קונה רק לו ולסבתא או רק למי שאיתם בבית, הוא היה קונה לכל המשפחה שגרה ביישוב וזה לא מעט אנשים. ולא רק להם אלא לכל התלמידים שנשארו בישיבה למוצאי הצום, וכן למשפחות בסביבה שסבא ראה צורך לשמחם או לחזקם, כ40-50 מנות פלאפל שסבא היה נוסע בעצמו להזמין, ולחלק יחד עם סבתא באהבה בית בית.
סבא היה איש של אהבה. איש של כלל ופרט. איש של אמת ושלום. איש של עבר הווה ועתיד, קודש וחול, מציאות וחלום ביטחון והשתדלות שמיים וארץ. סבא היה הכל בעבורנו, הלב הפועם, ודמות דיוקנו מעולם הייתה ותהיה נר לרגלנו. בתפילה שנזכה כולנו לענות ״הנני״ לכל שליחות מטעם ההשגחה העליונה. להוסיף אור בכל מקום. יהי רצון שזכות אבות תגן עלינו ונצח ישראל מצרותינו יגאלנו לגאולה שלימה בה אור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו.

"זה טוב לעם ישראל?"

"זה טוב לעם ישראל?"

פטירתו של זקן רבני הציונות הדתית, הרב חיים דרוקמן זצ"ל. בשבועות האחרונים חלה התדרדרות במצבו הרפואי של הרב, וברחבי הארץ נערכו תפילות המונים לרפואתו. הרב, שחגג את יום הולדתו התשעים בחודש שעבר, נדבק בקורונה, שוב, ונפטר השבוע לאחר הדלת נר שמיני של חנוכה – "זאת חנוכה".
"גדלתי ברחוב ממש מול ביתו של הרב. אבא שלי זכה לחנך בישיבה התיכונית אור עציון, אז גרנו שם. הרב תמיד נכח ברקע של כל מי שגר בישוב, כדמות רבנית חינוכית, הוא היה רב הישוב וראש הישיבה", כך מקדים מי שהכיר את הרב דרוקמן זצ"ל עוד מילדותו – אלישיב רייכנר, עיתונאי "מקור ראשון" ומחבר הספר "הנני – סיפורו של הרב חיים דרוקמן".
בשיחה עמו מספר לנו רייכנר את היכרותו רבת השנים עם הרב, מספר על חייו ועל פועלו. "הבית המיוחד של משפחת דרוקמן היה שם דבר: כל הזמן באו אנשים. מפורסמים ופשוטים, חוזרים בתשובה, אנשים שאומצו על ידי הרב ואשתו – כולל בת מאומצת לכל דבר וענין ואנשים שאומצו לתקופות. כולם הגיעו להנות מתורת הרב, ומהחסדים שהוא ואשתו הרבנית שרה הרעיפו על כל אדם".
"מדריך נצחי"
רייכנר מתאר כי הרב דרוקמן זצ"ל הקפיד להגיע לאירועי המשפחה: "הרב הקפיד להשתתף בכל אירוע של משפחתנו, וכך נהג גם עם שאר תלמידיו ומכריו. בשנות נעורי פגשתי את הרב בתנועת בני עקיבא, באירועים של התנועה. בהמשך הפכתי חבר במליאת בני עקיבא, ופגשתי את הרב בישיבות המליאה ובוועידות התנועה.
"שם היה עיקר החיבור שלי לרב דרוקמן, דרך תנועת בני עקיבא. מי שהיה קצת פעיל בתנועה נפגש בו הרבה. עדיין ניצבת לנגד עיני דמותו של הרב, שגם בגיל 80 פלוס לבוש בחולצת תנועה, מגיע באישון ליל לדון עם חניכים על שאלות ששמע כבר לפני 60 שנה. הוא הגיע לשמוע, לייעץ, לתת ולהיות שותף. מלא רוח נעורים, מדריך נצחי. זה השפיע עלי וחיבור אותי לדמותו".
חייו של הרב היו מלאים ועמוסים בעשיה ותורה. מה גרם לכך לכתוב את "הנני"?
"לפני כמה שנים חשבתי שצריך לכתוב את סיפור חייו. מדובר לא רק בעשייה מדהימה ומרשימה, אלא גם בסיפור אישי מרתק וחשוב. סיפורה של הציונות הדתית בהרבה מובנים. כל תחנה בחייו של הרב דרוקמן היא ציונית דתית, ממש ביוגרפיה מתומצתת של הציבור הדתי לאומי ב-60 השנים האחרונות. ספר על חייו של הרב דרוקמן הוא רווח ציבורי, ניתן ללמוד על הציבור הדתי לאומי דרך הסיפור שלו".
כתיבת הספר החלה לפני כשבע שנים, וכללה שיחות וראיונות עם הרב דרוקמן עצמו, בני משפחה, תלמידים ואישים נוספים. רייכנר ראיין במהלך עבודות על הספר יותר מ-80 מרואיינים שנפגשו עם הרב דרוקמן לאורך השנים. אנשי בני עקיבא, מזכ"לים בעבר ובהווה, אנשים שהיו עימו בתחילת הדרך – בגרעין ז' בבני עקיבא, עוד לפני שהיו שמות לשבטים החדשים.
רייכנר מציין כי הרב דרוקמן היה מדריך ארצי של שבט "איתנים", שבט שמשתייכים אליו שדרת רבנים וביניהם הרב צפניה דרורי, הרב יעקב פילבר, הרב זלמן מלמד ועוד. ביחד איתם הקים את ישיבת ההסדר הראשונה "כרם ביבנה", " הרב דחף אותם להצטרף למחזור הראשון בישיבה".
בנוסף ראיין רייכנר לספרו תושבים ממרכז שפירא, מישיבת אור עציון, פוליטיקאים, אנשים מרשת ישיבות ואולפנות בני עקיבא ועוד. "יש סיפורים בלי סוף", הוא אומר. "הרב דרוקמן פעל גם בתחום הגיור, בתחום העלייה והקליטה. עברתי גם על חומרי ארכיון ועל כל הנאומים שלו בכנסת, לאורך 15 שנות פעילות פוליטית.
"הרב דרוקמן היה חבר כנסת במשך 15 שנה, בתחילה מטעם מפלגת המפד"ל ובהמשך רץ עצמאית עם 'מצ"'ד'. לאחר מכן חזר למפד"ל. גם את כהונתו בכנסת הוא ביצע מתוך תודעת שליחות של 'הנני' – בתחילה, בשנת 1977, נשלח הרב דרוקמן לפוליטיקה על ידי הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, וממש פרץ בבכי כשהוצע לו התפקיד. כאמור, הרב דרוקמן כיהן כחבר כנסת והיה במקום השני ברשימת המפד"ל. גם בפעם השנייה שנבחר לחבר כנסת, בשנת 1999, היה זה בשל לחצו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל.
"כזה היה הרב דרוקמן, הסתכל למעלה, לרבנים שלו. היה בתודעת תלמיד תמידית עד שהוא נשאר זקן הרבנים, וכבר לא היה לו אל מי להסתכל", מסכם רייכנר.

לא לכולם קל לקבל את העובדה שכותבים עליהם ספר, ביוגרפיה. כיצד הגיב הרב דרוקמן לרעיון כתיבת סיפור חייו?
״הרב דרוקמן תמיד שאל אם זה טוב לעם ישראל, אם זה יכול להוסיף ערך. ואם עונים תשובה שמתקבלת על דעתו – הוא מסכים. זה מה שקרה גם פה, אולי ההיכרות המוקדמת קצת עזרה, אבל מה שהנחה את הרב דרוקמן היה האם יש לזה ערך.
״זה גם מה שהרב אמר בחגיגות ה-90 שנערכו לכבודו. הייתי שותף לתכנון הערב, עורך התוכן באירוע והמנחה. היה לנו ברור שצריך לחבר את האירוע לכלל, לצבוע אותו בצבעים ציבוריים ולא חגיגה אישית, כי הרב דרוקמן לא ישמח. ערכים, משהו ללמוד ממנו – זה מה שהרב דרוקמן רצה״, מוסיף רייכנר.
לפני כחודש, ג׳ כסליו, נערך כאמור ערב לציון 90 שנה להולדתו של הרב דרוקמן אליו הוזמנו אלפים מתלמדיו, מכריו ובני הציונות הדתית כולה. הרב דרוקמן הגיע לאירוע על כיסא גלגלים, ובפתח דבריו אמר: ״האמינו לי שאני נרגש לראות את כולכם, אבל יחד עם זה אני מצטער על כל הטרחה שלכם. לא הייתם צריכים לטרוח, מה קרה? מלאו לי 90 שנה… אבל אם הטרחה הזאת יש לה ערך כללי, אם זה מוסיף לעם ישראל, אז יש לזה ערך. אנחנו צריכים לעשות דברים שיוסיפו לעם ישראל״.
יש סיפור שאפשר להצביע עליו ולהגיד שהוא הכי מאפיין את הרב דרוקמן?
"אין סיפור אחד, זה אלפים. לאחר פטירתו של הרב קבוצות הוואטסאפ והפייסבוק התמלאו סיפורים. בעיני כל סיפור של דאגה לפרט ביחד עם דאגה לכלל, כל סיפור של מסירות נפש, הוא סיפור שמתאר את הרב דרוקמן. גם כשהיה חבר כנסת ההתייחסות לפרט לא היתה חשובה בעיניו פחות. הרב המשיך להעביר שיעורים, ללכת לחתונות של תלמידים ומכרים, לנחם אבלים, לנסוע לכל קצוות המדינה ולקבל כל אדם בכל שעה – גם כשהיה יכול לומר שהוא עסוק ועמוס. בלתי נתפס, הרב התייחס לפרט באותה רצינות בה התייחס לענייני הכלל, באותה מידה של הקשבה וכובד ראש".
"אני זוכר את הרב דרוקמן נוזף בנו שחיכינו"
רייכנר חושף סיפור אישי, מאחד ממפגשיו הראשונים עם הרב: "כילד היו לי קשיי נשימה ואשתו של הרב, הרבנית שרה, היא רופאה – ונעזרנו בה כמה פעמים. פעם אחת היו לי קשיים בליל חג הסוכות, אולם הסוכה של משפחת דרוקמן היתה בכניסה לביתם ואימי חששה שבדרכה להתייעץ עם הרבנית היא עלולה להעיר את הרב, שישן בסוכה. הורי חיכו, עד שלפנות בוקר המצב החמיר ולא נותרה ברירה. אבי או אימי דפקו בעדינות על הסוכה, ואני זוכר את הרב דרוקמן נוזף בנו שחיכינו ולא הערנו אותו קודם.
"הרב דרוקמן הגיע לכל אירועי המשפחה, לחתונה שלי, בבריתות של האחים הקטנים שלי – גם אחרי שכבר עברנו דירה לאפרת. משפחתי ואני לא מהווים סיפור מיוחד, כל הסיפורים שמספרים תלמידיו הם כאלה".
בספר שכתב רייכנר מופיע סיפור נוסף, בו הרב טס לחו"ל על מנת להשתתף בחתונת תלמידו. "מדובר בתלמיד שלמד בסך הכול שנה אחת בישיבת אור עציון, והרב דרוקמן טס לבלגיה לרגל חתונתו. היה לו ברור שהוא מגיע לחתונה, כמו משפחה. כשהרב היה צריך לטוס לחו"ל היה מתאם את מועד הטיסה עם אירועים של תלמידים שלו. לעיתים היה נוחת פה בארץ ונוסע ישר לחופה של תלמיד, עוד לפני שהיה מבקר בביתו.
עוד סיפור שמופיע בספר סיפר ליאור קצב, שהיה תלמיד באור עציון. "בכיתה י"ב היה בשנת של"פ (שמיניסטים לעיירות פיתוח, ה"ש) בעכו, והתלבט על המשך דרכו. הרב דרוקמן פינה מזמנו בתור חבר כנסת כדי להיפגש איתו ולסייע לו בהתלבטות". סיפור נוסף אותו מוסיף לנו רייכנר, לרב מנחם מן, ר"מ בישיבת אור עציון. "עוד לפני שהיה תלמיד של הרב דרוקמן נתקל בקשיים בנוגע לגיוסו לצבא. הרב מן התקשר לרב דרוקמן, שהיה ידוע בקשריו בצבא, ולאחר חצי שעה בעיית הגיוס המדוברת טופלה. לאחר מכן התברר כי בשיחת הטלפון בין הרב מן לרב דרוקמן אמר הרב מן את שמו ומקום מגוריו, ושכח לתת פרטים נוספים – כגון מספר תעודת הזהות שלו וכו'. הרב דרוקמן השיג את מספר הטלפון בביתו של הרב מן, שוחח עם אשתו והשיג ממנה את מספר הזהות שלו, וטיפל בבעיה – וכל זאת במקום להמתין שהרב מן הצעיר ישוב ויתקשר אליו. וזו דוגמה אחת מתוך עשרות סיפורים".
תלמידים כבנים
רייכנר מוסיף ומתאר שהרב היה מגיע למספר חתונות בערב אחד: "פעם אחת הגיע בחור מישיבה אחרת וביקש מהרב דרוקמן לערוך את חופתו. הרב שאל אותו מדוע שלא יערוך את החופה ראש הישיבה של אותו בחור, והתלמיד ענה כי ראש הישיבה שלו עסוק באותו הערב. הרב דרוקמן הסכים לערוך את החופה, אף על פי שכבר היתה לו חתונה באותו תאריך. לימים סיפר הרב דרוקמן, תוך הסתרת פרטים ובעילום שם, כי פגש את אותו ראש ישיבה ושאל אותו מדוע לא ערך את חופתו של אותו תלמיד. ראש הישיבה השיב כי היה בפגישה חשובה עם אחד מתורמיה הגדולים של הישיבה. הרב דרוקמן לא אמר דבר לראש הישיבה, אולם בספרו את הסיפור הקשה – 'אם הבן שלו היה מתחתן, הוא גם היה מעדיף את הפגישה עם התורם?'".
כשהיו מתקשרים לרב דרוקמן באמצע שיעור שהעביר לתלמידיו, ואפילו אם היה מדובר בחבר כנסת או איזו אישיות חשובה, היה הרב מבקש שיתקשרו יותר מאוחר. "'יותר מאוחר' הפך להיות מושג", מסביר רייכנר, – "הרב היה מקבל אנשים עד השעות הקטנות של הלילה. כשהיה קובע עם אנשים שיחה או פגישה בשעה 1 או 2, לא היה מדובר על שעות הצהריים – אלא בלילה".
לשאלתנו אילו סיפורים ומקרים ביקש הרב דרוקמן להכניס לספר אודותיו, משיב רייכנר כי הרב לא ביקש דבר: "הרב לא הדריך אותי מה לכתוב, או תחת אילו פרקים לאגד את הסיפורים. אני שאלתי שאלות והוא הרחיב, לא אמר לי "תכתוב ככה" או "תעשה ככה", פשוט ישב בנינוחות וענה על שאלותיי. החוויה הזו לימדה אותי המון. אני יושב בחדרו של הרב ופתאום טלפון משר בממשלה, ולאחר מכן נכנסים ילדי הגן שרוצים לקבל ברכה, ואז קומונרית של בני עקיבא שבאה להתייעץ. חוויה מיוחדת".
"כל תחנה בחיי הרב היתה משמעותית"
"כל תחנה בחיים של הרב היא תחנה משמעותית", מתאר רייכנר. "הקים את ישיבת ההסדר הראשונה, היה בגרעין הנח"ל ראשון של בני עקיבא שהתגייס לצה"ל, היה שליח בני עקיבא העולמית לארצות הברית עוד לפני שקראו לה כך. היה ממקימי גוש אמונים – שנוסד אצלו בבית והוא זה שנתן לו את שמו, היה בליל הסדר הראשון שנערך בחברון לאחר מלחמת ששת הימים, הקים את הפנימיה הצבאית בישיבת אור עציון, עסק במערך הגיור וחתום על 50 אלף תעודות גיור, הוביל מהלך של גיור עולים ועוד.
"הסיפור עם העולים התחיל בשנות ה-90, הרב דרוקמן שלח תלמידים לרוסיה ואוקראינה ואף טס בעצמו, כדי להגדיל את כמות העולים ולפעול שם. כמובן, סיפור תנועת בני עקיבא. הרב דרוקמן היה חבר מליאת בני עקיבא במשך 70 שנה, מגיל 20 (!) עד 90, והיה שותף בכל הוועידות והמליאות. היה מגיע הישר מהכנסת ומהממשלה, עובר ממקום למקום בצורה טבעית".
בסוף הריאיון ביקשנו מרייכנר לתאר מי היה הרב דרוקמן עבורו. רייכנר מתאר דמות אבהית: ״אני מרגיש כמו רבים מתלמידיו, למרות שלא למדתי אצלו בישיבה. הרבה מרגישים בניו. הרב התייחס לכל החניכים והתלמידים באופן אבהי מאוד. אני חושב שכל כך הרבה אנשים, ואני בתוכם, מרגישים סוג של יתמות בשבוע הזה. געגוע גדול לאדם שהרעיף כל כך הרבה אהבה ומסירות לעם ישראל. צער גדול ואהבה גדולה.
״קשה לי לחשוב על המליאה הבאה של בני עקיבא מתכנסת בלעדיו. קשה לתפוס וועידה של בני עקיבא בלי שהרב דרוקמן יהיה נוכח בה בשעות לא שעות, וישב בהצבעות הכי משמעותיות, בנשיאות הוועידה״.
רייכנר מסיים במסר שניתן ללמדו מהרב דרוקמן זצ״ל: ״אני אשמח שאנשים יזכרו את מסריו בעניין האחדות, ביחד לברי פלוגתא בתחום הפוליטי ובכלל. איך הרב דיבר על יריבים פוליטיים בכבוד ובהערכה. גם בשנה וחצי האחרונות, כשהרבה אמרו מילים קשות על ימינה, הוא לא הסכים שיגררו אותו במילה. דלתו היתה פתוחה בפניהם במאור פנים וחיוך בכל שלב. זה משהו שהייתי רוצה שהציבור הדתי לאומי יקח איתו, את הממלכתיות והיחס הממלכתי וההגון ליריבים פוליטיים״.

להיות מאוהב בתורה

להיות מאוהב בתורה

גאון בתורה ובמידות

01
כשהגעתי ביום הראשון של שיעור א' לישיבת מרכז הרב, קיבלתי סטירת לחי מצלצלת. נדהמתי לגלות שהישיבה התפצלה.
לא הבנתי מי נגד מי ועל מה הוויכוח אבל ראיתי בכאב את הספסלים מתרוקנים והבנתי שיש קבוצה של רבנים חשובים שכנראה לא אזכה לעולם להיות תלמיד שלהם.
אחד מהם היה הרב מרדכי שטרנברג.
שמעתי סיפורי נפלאות על שיעורי העיון המרתקים ועל יכולת החשיבה הכבירה שלו והשתוקקתי כל-כך לטעום משהו מהאוצר הזה.
אבל מאוחר מידי. הרב עזב את הישיבה ואני נותרתי מאוכזב מאחור.
כעבור כמה חודשים גונב לאוזניי בסוד שמתקיים שיעור מצומצם לכמה אנשים בביתו של הרב.
התחננתי למארגנים שיצרפו גם אותי ובסופו של דבר זכיתי לצעוד בשעת לילה מאוחרת יחד עם עוד כמה נבחרים אל הקודש פנימה.
קיוויתי לשמוע מהרב שיעור גמרא בעיון אך הוא בחר ללמד דווקא את "אורות התורה" של הרב קוק.
לא אשקר לכם. לא הבנתי הרבה. ובכל זאת דבר אחד נותר לי ממנו למרות שחלפו מאז 25 שנה.
אני זוכר כאילו זה היה היום את דמות פניו של הרב מרדכי קורא ברטט של קדושה את המילים:
תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב אָנוּ מְקַבְּלִים עַל יְדֵי הַצִּיּוּר הַיּוֹתֵר עֶלְיוֹן וְיוֹתֵר מַקִּיף שֶׁבְּנִשְׁמָתֵנוּ. אָנוּ מַרְגִּישִׁים מִקִּרְבָּהּ אֶת הַבְהָקַת תִּפְאֶרֶת הָאוֹרָה הַחַיָּה הַכְּלָלִית שֶׁל כָּל הַיְקוּם. דואִים אָנוּ עַל יָדָהּ לְמַעְלָה מִכָּל הִגָּיוֹן וְשֵׂכֶל, חָשִׁים אָנוּ רוּחַ אֱ-לֹקים עֶלְיוֹן מְרַחֶפֶת עָלֵינוּ, נוֹגַעַת וְאֵינָהּ נוֹגַעַת, טָסָה עַל פְּנֵי חַיֵּינוּ מִמַּעַל לָהֶם וּמַזְרַחַת אוֹתָם בְּאוֹרָהּ.
איני זוכר מה הסביר וכיצד פירש את הדברים. ובכל זאת, החוויה של לראות אדם שחי תורה ונושם אותה, מאוהב בה עד כלות ומוסר עליה את נפשו, נחרתה בליבי מאותו רגע לעולמים.
02
השבוע, אחרי מאבק ממושך במחלה, הלך לעולמו הרב מרדכי, אחד מגדולי מרביצי התורה שבדור.
אלפים מתלמידיו כואבים את חסרונו כאן בארץ, ושם בשמים שמחים איתו יחד אביי ורבא, הרמב"ם ור' שמעון שקאפ.
תהא נשמתו צרורה בצרור החיים ותורתו תמשיך להאיר כאן בארץ.

מדברים על הרב אברום שפירא

מדברים על הרב אברום שפירא

הרב אריאל בראלי הוא רב המועצה המקומית בית אל וראש מכון ׳משפט לעם׳.

גאון בתורה ובמידות

זכיתי ללמוד בישיבת מרכז הרב שמונה שנים, כאשר מקום הלימוד והתפילה שלי היה בספסל מול ראש הישיבה הגר״א שפירא זצ״ל. אי אפשר לתאר את התחושה המרוממת שבה אתה פותח את היום בתפילה ולפניך עומדת דמותו של ראש הישיבה. היה זה מחזה מרטיט לב החוזר על עצמו בדייקנות מידי יום, כאשר ראש הישיבה עומד וראשו שקוע בסידור הקטן האחוז בידיו למשך כל התפילה, לא מסיר את עיניו, לא פותח ספר ללמוד, ראשו טמון בסידור כביכול אינו יודע את הדברים בעל פה. הרב עולה לדוכן בזריזות לברכת כהנים וחוזר לסידורו. הרב מתאמץ בתפילה, תפילה מקירות ליבו על כלל ישראל ועל כל אותם אנשים שפנו אליו בבקשה ובעצה, את כולם הוא לקח ברצינות משל היו בניו.
השיא היה כאשר הרב היה חזן במוסף ביום כיפור והתפילה פורצת מפיו ומרוממת את כל הישיבה לעולם העליון שבו הוא שרוי, לעולם הרוח שבו אין מגבלות גופניות. הרב שהיה קטן קומה עמד על רגליו שעות רבות כאשר תנועותיו מדודות וזריזות. 
כל יום לאחר התפילה הרב היה מתעכב בבית המדרש וענה בסבלנות לכל השאלות שהכנו למרות שידע שהם נשאלות רק לצורך השיחה עימו, עד לרגע שבו הגיע השליח מטעם הרבנית המבקשת ממנו לבוא לארוחת בוקר, ואז ראש הישיבה לימד אותנו מה היא זוגיות אמתית ובדרכו החיננית המאופיינת בהומור שנון הודיע לנו שזו פקודה שהוא חייב למלא…

יום ראשון כ"ג אלול, היה היום בו עלה הרב מאיר יהודה גץ לגנזי מרומים לפני 27 שנים. שבוע לפני ראש השנה תשמ"ה.
הרב מאיר יהודה גץ רב הכותל וראש ישיבת המקובלים בית אל במשך 28 שנים, השאיר חותם עמוק: חותם בלימודו בהנהגותיו במנהיגותו ובעוצמתו למשפחה לתלמידים ולעם ישראל.
הרב גץ דמות מופת ולא איש של מופתים איש של ספרא וסייפא ידע לנהל את חיי הרוח תוך כדי ביטול הגשמיות בבחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה".
שניים עשר יומני הכותל. צוואתו, פנקס המידות ופרושו המכונן רשפי א"ש לתורת הסוד כממשיך דרכו של רבי שמעון בר יוחאי הרש"ש והאר"י הם-הם היום מהווים כלי ללימוד תורת הסוד בישיבת המקובלים בית אל.בבחינת ויהיו עינך רואות את מוריך.
לאחרונה יצא סרט חדש "רב הנסתר" המבוסס על קלטת אודיו שבה מדריך הרב גץ במנהרות הכותל ומספר על חלומו למצא את כלי המקדש מתחת למטמוניות שבנה שלמה המלך וששם נתגלה ספר תורה על ידי יאשיהו מלך יהודה. וזה עוד נדבך מאישיותו הרוחנית שלא היתה מן המפורסמות אך נגנזה בשל החלטת ממשלה לסגור את פתח מנהרת "שער הכהנים", וכך כתב ביומנו "באו גויים בנחלתך וטמאו את היכל מקדשך".
ארבע עשר היגדים כתב הרב גץ בפנקס המידות שלא ידענו על קיומו שנמצא בכיס מעילו לאחר פטירתו. חלקם עוסקים במידות של בין אדם למקום, חלקם במידות של בן אדם לחברו וחלקם בינו לבין עצמו.
"להיות תמיד בבחינת שיל"ת" שויתי ה' לנגדי בכל מעשיך, תמיד .גם בעת צרה חלילה צריך לדעת לקבל את גזירות הבורא בלי עוולה ובלי משוא פנים ולדעת שהכל הוא דין אמת(מתוך הצוואה).
"לא להקפיד על הילדים ולבוא לעזרתם תמיד גשמית ורוחנית " לדעת להכיל את הילדים תמיד לאהוב ולחבק בלי תנאי.
"לצמצם בשיחות טלפון" – וזה היה עוד לפני עידן הטלפונים כמה ביטול תורה זה גוזל .כמה זה מרחיק ומנתק אותנו ממשפחה מהילדים מהקהילה.
ובעיקר, "להיות תמיד בשמחה של מצווה" כי מתוך שמחה עבודת ה' תהיה משפיע ומושפעת על המשפחה והסביבה ואז והיה מחנך קדוש.
בכל ניתן לצפות באתר בית הרב גץ.

12 שנים להסתלקותו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל

12 שנים להסתלקותו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל

הכסא של נפוליאון

לפני שנים מספר, בארץ ישראל הקדושה בעוד הרב אליהו, זכר צדיק וקדוש לברכה כיהן כרב ראשי, בענווה רבה, רועה צאן האומה. באותה תקופה, נשמעו קולות בעולם ‘לוותר על חלקים מירושלים’, הפתרון המושלם והרב אליהו, חזק בדעתו, איתן נגד כולם. למשלחת גדולה וחשובה, נסע הרב לצרפת
‘פוליטיקה מחוץ לתחום’, התחננו כולם כאחת. הרב שמע, בפנים ידע, כלפי חוץ הוא שתק. קיבלו שם את הרב, בקבלת פנים גדולה. מכובדים רבים הגיעו מבין שכבות האצולה. אפילו נשיא צרפת (דאז) נכח, מבין אנשי הממשלה.
ולפני החגיגה ביקרו כולם במוזיאון, שם הראו לרב את הכיסא של נפוליאון. ‘הכיסא כאן למכירה?’ שאל הרב בביטחון. המלווים בהו סביב ובליבם צפו אסון. ‘הכיסא לא למכירה גם לא בעד מיליון, זהו חפץ חשוב והיסטורי, אין בזה כול היגיון!’. לאחר דין ודברים, המשיכו בתהלוכה מהרהרים עוד בראשם, מתעשתים מהמבוכה, הגיעו לחלק בסיור, בו נמצא, אזור המלוכה. ‘הנה חדרו של המלך לואי’, בפני הרב החוו. אנא בלי שאלות מביכות, כולם בליבם קיוו
אך לצערם, השאלות מיהרו לבוא, והם התבדו.
‘מתי הוא חי?’, ו-’מי הוא היה?’ שאל הרב את המארחים, בנוכחות כל הפמליה והם ענו לרב בנימוס, כאילו אין שום בעיה. הרבנית צביה שתחיה, קלטה את המצב היא רמזה זאת לרב, והוא קרץ לה בעיניו, ‘המלך לואי היה מוסרי?’ המשיך הרב בשאלותיו. זו ההיסטוריה שלנו, ונכבד אותה, הרי זה מובן מאליו!’.
והנה סוף סוף לרווחת כל האנשים הסתיים הסיור והתחילה קבלת הפנים. הנשיא דיבר ובירך את הרב בין המכובדים. הרב בירך בחזרה כשמתורגמן מתרגם את המילים. על הקורות במוזיאון סיפר הרב לנוכחים וכפי שיסופר המתורגמן יסלף את הדברים.
‘ראיתי את המבוכה’, אמר הרב במליאה. ‘הייתכן שרב בישראל, דברים כאלו לא יידע?’ והמשיך לספר את שהיה, ובעיני כולם פליאה. ‘לשאלתי אם מוסריים היו, עניתם כמגמגמים אולם הם ההיסטוריה, ובצדק בהם אתם גאים’, ובעוד הרב נואם, המתורגמן כאמור, מעדן את המילים. פתאום קלטה הרבנית, שאין כאן שום תיאום. מהר לרב היא רמזה, שבעיה יש בתרגום, והנה מיד, ללא גמגום, עצר הרב את הנאום. ‘את סגנון הדיבור כנראה, התורגמן אינו מכיר ‘לכן הרב של צרפת, את דבריי מכאן יסביר כי לי חשוב’, סיים הרב, ‘מסר להעביר’.
מיד התורגמן הוחלף, והרב המשיך בשיחהץ ‘את הכיסא לקנות ביקשתי’, אמר הרב בבטחה. הקהל מילא פיו צחוק, כאילו סיפר הרב בדיחה. ‘המארחים לי השיבו, שהדבר אינו אפשרי. כנ”ל לגבי המלך לואי, שלא היה מוסרי. היסטוריה שומרים, הם טענו, זהו חפץ ציבורי’. ‘הצדק לצדכם’ אמר הרב במבט חודר, ‘את הכיסא אינכם מוכרים לזה אין כל סותר על אף שרק כמאתיים שנים הוא קיים פחות או יותר. ואני שואל, על ירושלים בירתנו יותר משנות אלפיים, האם (ח”ו) עליה אנו צריכים לוותר?!’ הקהל כולו עמד נרגש ומחא כפיים בסערה, אף הנשיא קם ממקומו לחץ את ידו בהוקרה, וביקש מהרב שיישאר ולא יברח במהרה, כדי להביא לרב לאות כבוד מדליית זהב יקרה אך כידוע, בשביל הרב
מה היא שווה לעומת התורה… אדם גדול היה הרב חסרונו כואב לדור כולו, שום סיפור לא יתאר את גודלו ואת דמותו.

לא טרנדי, מנהיג אמיתי

לא טרנדי, מנהיג אמיתי

01
״אבי אבי רכב ישראל ופרשיו״ זעקה הכותרת ביתד נאמן השבוע. זהו השער הקבוע השמור לגדולי הדור ביום פטירתם מאז הרב שך זצ״ל. אבל גם ביתד נאמן יודעים – הרב קנייבסקי היה מנהיג מסוג אחר לגמרי.
תכליתי וקצר, ללא נאום פומבי אחד, ללא סוללת אנשי יח״צ ואסטרטגיה, מאמרי דעה מנומקים, קמפיין או ראיון אחד בתקשורת – הוציא הרב חיים קנייבסקי זצ״ל יותר אנשים לרחוב מכל אחד אחר בישראל. הוא ברח מכל תפקיד או משרה ציבורית, לא העביר כמעט שום שיעור וענה קצרות לכל שואל, יהיה מי שיהיה. בבני ברק וברחוב החרדי הוא הפך למיתוס. כשלכל צרה קשה, התלבטות מסובכת או צורך מיוחד בברכה הכתובת האולטימטיבית הייתה ביתו של הרב. מאות צבאו על הפתח מידי יום וחיכו ארוכות רק כדי לשמוע ממנו ברכה והצלחה ועוד בראשי תבות (בו״ה). ״מופתים״ רחוקים מלהיות חלק מהז׳רגון הלטאי-חרדי ובכל זאת מפה לאוזן עברו הסיפורים. השמועות על רווקים שהתחתנו, עקרות שנפקדו וחולים שהתרפאו פורסמו שוב ושוב מפה לאוזן וזרם הפוקדים את הבית הצנוע ברחוב רשב״ם רק גבר.
כשהפוליטיקאים החרדים היו צריכים את הציבור היה זה תמיד הרב קנייבסקי בפרונט. שתי שורות בכתב ידו בקריאה להצביע ליהדות התורה והתייצבות עם גמרא בכנסי בחירות ענקיים בהם מעולם לא דיבר עשו את העבודה. אבל הציבור לא מטומטם, הציבור החרדי יודע שהרב קנייבסקי לא פוליטיקאי ולא בקיא בסדרי הממשל. מספרים עליו על הרב קנייבסקי, שבכל יום החל משנות ה-20 לחייו היה לומד סדר מיוחד של ״חובות״ שערך לעצמו בכל יום. הלימוד כלל מדי יום תלמוד בבלי, ירושלמי, תוספתא, רמב״ם, טור, שולחן ערוך, נ״ך וזוהר כשבכל שנה בערב חג הפסח בזמן תענית בכורות היה מסיים הרב את הספרים כולם בהשתתפות קהל גדול. בשיחות עם מקורביו מתואר הרב פעם אחר פעם כמי שמעניינת אותו אך ורק התורה. לא עניינו אותו שמות הנכדים או הנינים, לא החדשות בעולם או מצב העו״ש בבנק, רק תורה.
02
אין פריימריז או ועדה בוחרת לתפקיד גדול הדור בציבור הליטאי, אחרי פטירת הרב שטיינמן הכתיר העיתון יתד נאמן את הרב אדלשטיין בתואר ״מרן״ אבל הציבור התחבר לרב קנייבסקי.
הרב, שקנה דירה קטנה כדי לחסוך בבדיקת חמץ, לא ביקש מעולם אוכל מסוים ולא דיבר טובות על עצמו אף פעם, הפך לסמל של ממש. אייקון יהודי של שנת, 2022 אייקון שרחוק שנות אור מכל מה שניסו ומנסים למכור כמנהיגים.
הרב קנייבסקי היה מנהיג של דוגמא אישית. לא צריך לשמוע מה יש לו לומר כי כל אחד יודע פחות או יותר מה יש לו לומר. בשאלות קשות עם צדדים לכל הכיוונים וכשצריכים מישהו שיקבל החלטות בציבור החרדי סומכים על הסייעתא דשמיא ועל החשיבה ללא פניות של הרב בעיניים עצומות. לא על המומחיות שלו בעניינים ציבוריים. הרב לא צריך רטוריקה מיוחדת או טיעונים משכנעים כדי לשכנע מישהו להעריך אותו או לשמוע בקולו. זה קרה לבד. מתוך הערכה טהורה. כך נבנית מנהיגות של אמת.
מסתבר שדווקא בדור שלנו עם כל הרעש וכמות המידע האינסופית שרצה באוויר – יש במדינת ישראל מיליונים שמעריכים תורה, פשטות וקדושה. וההערכה הזו היא יותר מלכל אדם אחר שחי פה. זה מפעים וממלא בתקווה.
אשרי העם שככה לו.
03
יש שופטים בבאר שבע.
הבטחתי לעדכן בנעשה במשפט על הנשק שהוחרם לי בבניית מעלה פולה. שמח לעדכן כי אחרי טיעונים משכנעים ונמרצים של ידידי עורך הדין נתי רום מארגון חננו, השופט רון סולקין מבאר שבע גלגל את משטרת רהט מכל המדרגות, הכריח אותם להחזיר לי את הנשק וכמעט ופסק להם הוצאות משפט. מקווה שילמדו להבא.

מאיר האורות, הרב אליעזר ולדמן זצ"ל

מאיר האורות, הרב אליעזר ולדמן זצ"ל

יאור דמותו ואישיותו של הרב אליעזר ולדמן זצ"ל לא יהיה שלם בלי לכלול בו את אורותיו של רואה האורות, הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, אורותיו של בנו – הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, ואת מאור פניו המיוחד של הרב אליעזר זצ"ל, שעלה לגנזי מרומים בטו"ב – ט"ו טבת, במוצאי שבת קודש "ויחי יעקב" – הפרשה המספרת על פרידתו של האב האחרון וקבורתו בחברון, במערת המכפלה.
הרב ולדמן האיר את אורות הרב קוק זצ"ל לרבים, בכל רחבי עם ישראל וברחבי העולם כולו, בהארת פנים מיוחדת, ברוח של חן, וחסד ורחמים, באהבה ובשלוה. אישיותו הקרינה טוב ואהבה לכל מילה בתורה, לכל יהודי, לכל אדם, ולכל רגב אדמה בארץ ישראל. חיבור כל הערכים האלו יחד אינו משימה פשוטה; יהיו כאלו שימצאו בה סתירות וניגודים. אך הרב ולדמן הצליח לשזור את כל האהבות הללו למחרוזת אחת של אור, ברוח טובה, בנעימות, אך מבלי לסטות כהוא זה מהכיוון – מהיעד הגדול וחזון הגאולה השלמה.
הרב ולדמן העמיד דורות של תלמידים, אשר רבים מהם נושאים בתפקידי רבנות, חינוך והוראה, ורבים לא פחות נטלו ונוטלים חלק פעיל ומרכזי במפעל ההתנחלות בארץ ישראל. אני רשאי לציין, בהוקרה ותודה עמוקה, כי הרב ולדמן הוא הראשון אשר קירב אותי באופן פעיל לתורת ארץ ישראל ולמפעל המעשי של חידוש היישוב היהודי בקרית ארבע – חברון.
כמו כל בני דורי, אשר חוו – ולו כילדים או נערים – את מלחמת ששת הימים, אנו זוכרים את אירועי המלחמה ההיא בהשתאות של עדים לאירוע היסטורי כביר ונשגב: החל מההודעה הפתאומית של נשיא מצרים גמל א-נצר על כוונתו הגלויה והמיידית "לזרוק את היהודים לים", דרך תקופת ההמתנה המעיקה ותחושת הפחד והאימה, ועד הניצחון הכביר והבלתי נתפס, והמילים "הר הבית בידינו" ששמענו בשידור חי. המשך דרכנו עמד בסימן של השתלבות במפעל ההתנחלות ההיסטורי כאשר את תחילת דרכנו בו ניתב הרב ולדמן. פגשתי את הרב לראשונה בשנה הראשונה בה עלתה ישיבת ניר לקרית ארבע (לאחר שהוקמה כ"ישיבת מתנחלי חברון" בממשל חברון). סבר הפנים הנעים, האור הקורן, והביטחון שהקרין בדרך התורה הגואלת, פעלו עלי כבמטה קסם, ולאחר מפגש אחד החלטתי – "זהו מקומי". כך התחיל מסע ארוך ורב אירועים בתחיית היישוב היהודי בחברון.
הרב פעל באחריות בכל המישורים, הציבוריים והפרטיים. השפעתו על התלמידים היתה ייחודית. זכורים לי בגעגועים השיעורים הקסומים ב"אורות הקודש" בבית הרב בלילות יום חמישי, כאשר המילים העילאיות והנשגבות של הרב קוק, בהבעה המענגת של הרב (ומלוות בריח ובטעם המדהים של העוגות הטריות שיצאו מהתנור של הרבנית רות) יצאו צירוף שלא ניתן לתיאור, וחוויה בלתי נשכחת. במקביל, הרב נטל חלק מרכזי בעיצוב האופי הציבורי של קרית ארבע. הוא שלח את ילדיו לבני עקיבא, התנועה שכללה כמעט את כל ילדי הקריה, ושלח אותי לרכז את הנוער כדי לאחד את כל גווני הנוער והחברה סביב הישיבה, שהיתה הגורם החברתי – חינוכי המרכזי בקריה בשנותיה הראשונות.
בהספדים נשמעו אזכורים רבים על הארת פניו, עדינותו ואצילותו, ועל יכולתו לבטא בנועם את רעיונות התורה הגואלת. כל זה כמובן נכון. ועם זאת יש לזכור: בתוך העטיפה הרכה והמלבבת היה טמון עמוד שדרה מפלדה, שלא כרע לשקר, לא נכנע ולא חת מפני איש. הרב ולדמן, כראש ישיבת ניר, הוציא את כל התלמידים לסבסטיה בעליה ההיסטורית בחנוכה תשל"ו. אני זוכר את הרב ולדמן מפסיק את סדר הלימוד, מזמין את חנן פורת לשאת דברי אומץ ואמונה, ומנהיג את הישיבה במסע ללב השומרון.  לאחר שהמאבק נשא פרי וגרעין "אלון מורה" עלה על הקרקע בקדומים, הישיבה כולה עברה לקדומים, שם שהתה כל הזמן שנדרש עד ביסוס היישוב. מישיבת ניר יצאנו לחידוש היישוב היהודי בחברון, וגם להקמת עפרה ולכל מקום בו עזרתנו היתה חיונית. 

בזמן הגירוש מגוש קטיף הישיבה כולה עלתה לשאנור בצפון השומרון, בניסיון למנוע את רוע הגזירה, ושם אנו עדיין מצפים לקימום ההריסות. הרב ולדמן הכיל עוצמה פנימית, עטופה בהמון הארת פנים ואהבת ישראל אמיתית וכובשת.
יחד עם המאבק הלאומי בתפקידים ציבוריים כראש ישיבה, כחבר מזכירות "גוש אמונים" ולאחר מכן כחבר כנסת, הרב היה גם מלא רגש כלפי כל אדם, הן קרוב והן רחוק, וודאי לכל תלמיד. במשפחתי זכור כי במהלך השבועות הטרופים של מלחמת יום הכיפורים, כאשר לא ניתן היה ליצור קשר בין החזית לעורף, הופתעה אימי לקבל שיחת טלפון ממי שהציג את עצמו כ"אליעזר – חבר של נעם", שרוצה למסור דרישת שלום מהבן לאחר שבועות של נתק ודאגה. רק בהמשך התברר ש"אליעזר" הוא ראש הישיבה, הרב אליעזר ולדמן, שנסע והיטלטל בדרכים בעקבות תלמידיו בחזיתות השונות כדי לעודד ולמסר דרישות שלום למשפחות הטרופות מדאגה. בהמשך, כאשר נולד למשפחת ולדמן הבן שזכה לשם נעם (המכהן היום כראש הישיבה) הרב התקשר למשפחתי "להודות על הרעיון לשם"…
כמה זקוק עם ישראל למנהיגים כאלו. יהי זכרו ברוך.

30 שנה להטמנת עצמותיו של הרב מוהליבר במזכרת בתיה

30 שנה להטמנת עצמותיו של הרב מוהליבר במזכרת בתיה

מדינת ישראל מעלה לא רק את עצמות לוחמיה אלא אף עצמות חולמיה וחוזיה. לעיתים היוזמה מגיעה מהמדינה ולעיתים מאזרחים אכפתיים. כזה הוא סיפור העלאת עצמותיו של הרב שמואל מוהליבר, ממנהיגי תנועת חובבי ציון גדול וגיבור כפי שהגדיר אותו הרב קוק או המדינאי הראשון כפי שקרא לו הרצל.
מבצע העלאת עצמותיו של הרב מהוליבר התחיל מכתבה בעיתון הצופה בה סיפור שמואל סולץ כשמצא את קברי אבותיו בעיר באילסטוק מצא גם את קברו של הרב מוהליבר. דוד בהגון אף הוא יליד ביאלסטוק עזר במציאת שרידי האוהל שנהרס בימי השואה
את הכתבה קרא הרב זלמונביץ רבה של מזכרת בתיה והגה את הרעיון להעלות את עצמותיו של יוזם הקמת המושבה מזכרת בתיה. הרב גייס את צאצאי מקיימי המושבה והישגו את אישורם של ניני הרב. מכיוון שהמבצע היה כרוך בהוצאות כספיות גדולות נרתם ראש מועצת מזכרת בתיה בשמחה לעניין.
מחשש כי שלטונות פולין יטרפדו את העניין, הוחלט כי משלחת של חברה קדישא תצא עם בהגון אל ביאלסטוק ובמבצע חשאי יוציאו את עצמות הרב ויעלו אותם ארצה.
הרב מהוליבר גדול וגיבור המדינאי הראשון שהקדים את הרצל נולד בעיירה הלובקי ובגיל צעיר יצא לו שם ״כעילוי מהלובקי״ והוסמך לרבנות ע״י ראשי ישיבת וולוז'ין בתחילה סרב לשמש כרב ועסק במסחר. כעבור מספר שנים הסכים לכהן כרב במספר ערים.
הרב מוהליבר קרא לעלות לארץ ולעזוב את הגלות במיוחד על רקע סבלם של יהודי רוסיה בפרעות השונים. הרב היה הראשון לגייס את הברון רוטשילד לעזרת יישוב הארץ. והברון נענה ליוזמת הרב מוהליבר להעלות לארץ גרעין מתיישבים בעלי ניסיון חקלאי. גרעין המתיישבים שהעלה הרב מוהליבר יקים את עקרון לימים מזכרת בתיה ע״ש אם הברון.
בימי פולמוס השמיטה חתם הרב מוהליבר על היתר המכירה המתיר לעבוד בשמיטה בתנאים מסוימים. למרות שתושבי עקרון לא קיבלו את היתר המכירה ולא עבדו בשנת השמיטה עמד הרב מוהליבר לצידם וקיבל בשתיקה את דבריו הקשים של הברון כנגדו וכנגד המתיישבים. את מכתב הברון ביקש להניח מראשותיו לאחר שיסתלק מהעולם.
הרב מוהליבר הקים את אגודת חובבי ציון ולכינוס הציוני הראשון הוזמן ע״י הרצל אך מפאת מחלתו נעדר מהקונגרס. כשהחל הרצל את פעילותו ביקש את עזרת הרב מוהליבר. ולמרות גילו המופלג נעתר הרב לבקשתו של הרצל.
בי״ט סיוון תרנ״ח נפטר הרב מוהליבר ובג' כסלו תשנ״ב במעמד הרבנים הראשים חברי כנסת ומכתב ברכה מראש הממשלה יצחק שמיר התקיים בו ״והעליתם את עצמותי מזה איתכם״ וזכה להיקבר בארץ שכה אהב וקרא ללא הרף לעלות ולחונן את עפרה.
כיום פועלת במזכרת בתיה מדרש ׳ציוני דרך׳ להנצחת מורשת הרב מוהליבר ומקיימת סיורים בעקבות מייסדי המושבה שומרי השמיטה.