01
במלאת 4 שנים לפטירתו של מו"ר הגרז"ן גולדברג זצ"ל, אוסיף דברים ששמעתי מחתנו יבלח"א הרב שלמה קושלבסקי, וזה תורף דבריו: 'זכיתי ללמוד אצל הגאון ר' אשר וייס שליט"א. פעם הוא סיפר לי: 'הונחה לפתחי שאלה הלכתית קשה בדיני יוחסין, שאלה לגבי בחור, שעל פניו היה פסול חיתון. עיינתי בשאלה, והלכתי לשמוע דעת ארבעה מגדולי הדור. אחד מהם השיב שהשאלה קשה מאד, והוא לא יוכל להיכנס לעניין. אחר אמר שצריך להתיישב על הנושא, ואכן השיב לי תשובתו אחרי שלושה ימים. את חמיך ר' זלמן נחמיה פגשתי בין מנחה לערבית, כשירד להתפלל בביה"כ שבשיכון חב"ד. שאלתי אותו את השאלה, ובמקום, בלי לפתוח ספרים, מנה מקורות רבים לעיין בהם. לקחו לו כ60 שניות למנות מהזיכרון את רשימת מראי המקומות הארוכה, עד למסקנה הלכה למעשה'.
'ר' אשר וייס היה מלא התפעלות מזה, ורצה לספר לי על חותני. אבל היה לסיפור הזה היה המשך [בעיני לא פחות משמעותי. מ.ד.]: אחרי כמה ימים, הגעתי לבית חמי לשיעור לאברכים, אחד מעשרות השיעורים השבועיים שהוא מסר, ואחרי השיעור סיפרתי לו ששמעתי מר' אשר וייס על השאלה הגדולה ועל התשובה ההלכתית. חמי לא זכר במה המדובר. כן, הוא פגש את ר' אשר, הוא לא זוכר על מה דיברו. 'אה, על הנושא ההוא? כן, נכון'. חמי, למעשה, "כתב תשובה" ולא עשה מזה שום ענין, הוא לא היה הנושא כלל. זוהי איכות ייחודית בענווה, לא כלפי החברה, לא רק כלפי חוץ, אלא זו ענווה פנימית. בתודעתו, הוא באמת לא תפס מקום, הוא לא היה הנושא בשום הקשר'.
'אסביר את זה ע"י דוגמא נוספת: פעמים רבות נכנסתי לביתו, ומצאתיו יושב בסלון עם קבצי דפים וכותב. המון דפים היו שם, והוא כתב ברצף גמור, ללא הפסקה. [לי זה מזכיר לי תיאורים ששמענו וקראנו על כתיבת הרב קוק, וגם רואים בצילומי כתביו, איך שבסופי שורות הדיו הולך ודהה, מסערת הכתיבה, עד שיטבול שוב את הקסת בדיו, ואז מתחילה שורה עם הרבה דיו… מ.ד.] הוא אפילו כתב בלי פסיקים, בלי נקודות, הכל רצוף. אגב, פעם שאלתי אותו איפה הפסיקים, איפה הנקודות, והוא אמר: 'בגמרא יש פסיקים ונקודות? ולמרות זאת מבינים אותה, נכון? תוכן הדברים זועק לבד את הפיסוק שלו…' מדי פעם שאלתיו אם כתב על נושא מסוים. הוא זכר שכן, ניגש לארון לחפש, ואם הוא לא מצא תוך 4 דקות, הוא אמר: 'אין דבר, אכתוב שוב'. והוא היה מתיישב במקום וכותב. מדוע אנחנו לא היינו מגיבים כך? זה לא רק חשבון הזמן, אלא זה משום שאנחנו חסים על יצירתנו, אנחנו מרגישים שעמלנו על משהו, מרגישים חשיבות בכך, ומרגישים שמשהו שלנו אבד. הוא לא עשה שום ענין מהיצירה שלו, לא היה שם "מעשה כתיבה", "טקס", "יצירה תורנית". הוא כאילו אמר: בדיוק כשם שכתבתי את הדברים בעבר אני יכול לכתוב אותם שוב בהווה…'
'ענוה זו היא שהאהיבה אותו על כל סביבתו, ולא היה צריך להיות למדן כדי לזכות באהבתו. כולם אהבו להיות בקרבתו. סוד הדבר הזה קשור למצות "קדושים תהיו", שממנה למד דרכי הנהגתו (בהרחבה בהקדמה לספרו "נתיב מצוותיך" על טעמי המצוות בהלכה)'.
כך היה גם בנושא העמדת תלמידים. השיחה של הרב שלמה על חמיו, התקיימה בישיבת ההסדר "כרם ביבנה". ר' זלמן נחמיה היה, כידוע, מוסר שיעור בכל בית מדרש שאליו הוזמן. במשך 25 שנה (!) הוא מסר שיעור קבוע בישיבת ההסדר "כרם ביבנה". אלפי תלמידים עברו דרכו רק שם. את זה אפשר להכפיל ברשימה ארוכה של ישיבות ובתי מדרש לגווניהם. רוב עולם הרבנות והדיינות היום, במידה מסוימת, הם תלמידיו, ותלמידי תלמידיו, במישרין או בעקיפין, והוא מעולם לא חשב על עצמו כך. הרעיון היה: 'מזמינים אותי, אז כנראה שיש בזה תועלת של לימוד תורה, ואני הולך'.
שאלה שמרבה להעסיק אותי: איך יש לאנשים האלה זמן לכל? האם השעון שלהם נע בקצב איטי יותר? כתבתי לאחרונה על סוד הזמן בעיני חמיו הגרש"ז אויערבך, כשמילת הקסם שלו הייתה: סדר. סוד הזמן של הגרז"ן היה, לדעת חתנו: שקט נפשי, שלווה, רוגע. גם כשעמוס, אין לחץ. אם הוא צריך לצאת בעוד 5 דקות, הרי שעד אז "כל היום כולי שלי הוא" (עי' תענית י"ט:). הוא לא עסוק בזה בדקות שנותרו, הוא לגמרי בעיסוק הנוכחי. [כולם זוכרים את שיעוריו, שגם הם לא היה בסערה, לא היו שם עליות וירידות, הכל היה ברוגע. לתשובות הלכתיות לא היו זמנים, כי כל זמן מתאים. סמוך מדי לשבת? אז מה, הרי עוד לא נכנסה השבת! אינני זוכר שהוא אפילו העיר אי פעם: "עוד מעט שבת, צריך להזדרז" וכדומה, או כפי שאחד הרבנים, אולי היה זה הרב אלי סדן, ציטטו: 'אני באמצע דיון, יושבים כאן אנשים. אחזור אליך'. וב1:00 בלילה הוא מקבל טלפון –'כעת נגמר הדיון, אפשר לדבר יותר ברוגע, אם מתאים…' מ.ד.]
02
כתבתי בעבר על ניסיונותיו של הרב קוק להעלות לארץ מה שיותר שומרי מצוות. עקבות פעילותו נמצאים בכל העליות המשמעויות של קבוצות ויחידים כאלה. להערכתי, גם הקשר שלו עם חסידות גור השפיע רבות על ההכנה לבניית המרכז החסידי של גור בארץ. לאחרונה שמעתי הדים לכך מכמה מזקני חסידי גור, אכתוב בהזדמנות בע"ה. לפני כמה שנים סיפרה לי אימו של ר' יעקב כץ ("כצל'ה") על אביה שהיה חסיד גור, ומשעלה לארץ לא היה עושה דבר בלי עצת הרב קוק. הוא היה מהחלוצים שהלכו להקים ישוב חרדי חקלאי בעמק יזרעאל, ישוב שלא החזיק מעמד לבסוף, אבל עקבות הקשר ההוא הלכו והתפתחו ביותר בדור הבא, כידוע.
ביום שישי, ג' אלול, ימלאו 89 שנים לפטירת הרב קוק. מה שעברנו בשנה האחרונה חידד את דבריו ועשה אותם רלוונטיים בכל כך הרבה תחומים! מידיעה אישית, ספריו זכו השנה להיפתח ע"י אנשים רבים שמעולם לא פתחו את ספריו קודם לכן. ספריו זכו להימצא שוב בעזה וגלילותיה, אחרי י"ט שנים, בתיקי הלוחמים, בשיחותיהם. תורתו מנחמת כל כך הרבה משפחות שקרסו עם בשורות איוב, ומחזקת כל כך הרבה פצועים, נותנת משמעות עמוקה לכל ההתמודדות היום-יומית שלנו כאן. פעמים רבות שמעתי מטועמי טעם תשובה, על מהפכת "אורות התשובה" בחייהם. בשער ההדפסה הראשונה כתוב: "ערב ראש שנה תרפ"ה".
03
סיפר לי מו"ר בעל "נתיבי ישורון": 'זכורני, כשהייתי בן 5 קיבלתי סידור תפילה עם הקדשה אישית. זה היה מאד משמעותי, והאהיב עלי את התפילה לכל חיי'. זוהי תזכורת בתחילת שנת הלימודים, עבור המלמדים, המורים, המורות, וגם רבני שכונות וקהילות: הילדים זוכרים היטב את הימים הראשונים, את קבלת הסידור והחומש, לשנים רבות. רבים מ"העם שבשדות" שלא זוכים להגיע לבתי הכנסת, סיפרו לי על מפגשים יפים הזכורים להם מילדותם עם הרב, בקבלת החומש [בטרם נכנסו לתוקף בחלק מהמקומות איסורי ה"הדתה"…]. ■
meirdorfman@gmail.com
