למשיב נפש
ראשיתו של טור זה לפני כשש שנים, בשנה של כתיבת סיפורים ששמעתי מאנשים שעוד הספיקו לפגוש את הרב אברהם יצחק הכהן קוק, וזכרו לספר לי עליו. לפעמים היה אלו דברים ששמעתי מזקני המשתתפים בהופעות עם לחנים שכתבתי לשיריו, ולפעמים היו אלו דברים ששמעתי מרבותי או מאנשים שפגשתי באופן אקראי. כמעט מדי יום אני זוכה לראות איך הרב הראשון של תל-אביב ממשיך ליצור ולהשפיע בעירו, מכוחו וכוח כוחו, גם אחרי למעלה ממאה שנים שהוא כבר לא מכהן בה בפועל…
דוגמא קטנה: כשיצא לאור הספר ״כנפי רוח״ [הרב צביקי הירש, כינוס אמרות של הרב קוק בחיזוק הנפש], נתתיו לתלמידה שלמדה אצלי בתל-אביב, במהדורתו הקטנה. כעבור זמן שאלתיה אם מצאה בו משהו לנפשה המבקשת דרך. בתשובה היא פתחה את תיקה האישי והראתה לי אותו מונח שם, באומרה: ׳הספר הזה אתי בכל מקום ובכל זמן. כשקשה לי בעבודה [היא עוד עבדה אז במסגרת שלא עסקה בחיזוק הזהות היהודית, בלשון המעטה. מ.ד.] אני פותחת אותו לרגע, קוראת בו פסקה, ונפשי שבה אלי.׳
מחאת ר׳ איסר זלמן
לפני שנים רבות נהגתי להתפלל בבתי רנד בירושלים. זקני השכונה סיפרו לי על ר׳ איסר זלמן מלצר, זקן ראשי הישיבות, שהיה מתפלל עמם, והראוני בגאווה מקום מושבו. סמוך לבתי רנד נמצא בית המדרש של בתי ברוידא. שניהם מבתי המדרש העתיקים של ירושלים, והלימוד בהם אהוב עלי ביותר. פעם שאלתי את הזקנים מדוע היה ר׳ איסר זלמן מתפלל ברנד, והרי בית כנסת בית הכנסת של ברוידא היה קרוב יותר לביתו, ועוד שהוא היה מתפלל בנוסח אשכנז, ובבתי רנד מתפללים בנוסח ספרד. כך השיבו: ׳בתחילה נהג להתפלל בבתי ברוידא. בפורים תרצ״ב נערים קנאיים עשו הצגה בחצר זו, ובהצגה ביזו את הרב קוק. מאז ועד סוף ימיו עבר רא״ז להתפלל בבתי רנד, כמחאה על כך שתושבי השכונה לא מחו כראוי על ביזוי ת״ח׳. ואחד הזקנים אמר לי כך: ״אני זוכר את ר׳ איסר זלמן מימי ילדותי. הוא היה גבוה, מרשים, יפה תואר, התפלל אצלנו. עד גיל 18 למדתי בישיבתו ״עץ חיים״. בתחילה התפלל בבתי ברוידא אבל הקנאים שם מיררו לו את החיים משום שהיה חסיד של הרב קוק״. שאלתיו: ׳והקנאים, מי שלח אותם? וכי לא ידעו על גדלותו של ר׳ איסר זלמן?׳ השיב: ״צעירים שלא שאלו אף אחד״.
״הילדים…״
שמעתי מהרב ישעיהו הדרי, ראש ישיבת הכותל, שבמשך שנים רבות, בחג הסוכות, הוא היה עולה ובא להקביל פני הגרש״ז אויערבך, יחד עם ידידו יבלח״א הרב יעקב כץ, ראש הכולל וראש ישיבת ״נתיב אריה״, ובאורח קבע הייתה תלויה בסוכה תמונה גדולה של הרב קוק. בחג סוכות אחד הם הגיעו כהרגלם, ותמונת הרב קוק לא הייתה שם. הם שאלוהו על כך, ור׳ שלמה זלמן השיב: ״די קינדער…״ (״הילדים…״).
[הערצתו של הגרש״ז את הרב קוק מפורסמת, וכן התבטאותו שמא ייתן את הדין על שלא מחה כראוי על ביזוי הרב קוק. אמנם ידוע גם שהוא ברח ממחלוקות כל ימיו. מ.ד.].
אז שב לילה ארוך אחד
כבר הבאתי כאן בעבר דברי הערצה שאמר לי בסערת נפש הגאון המופלא רבי שלמה פישר על הרב קוק. בהיותי בחור ישיבה סיפר אחד הבחורים שהלך לשאול את ר׳ שלמה פישר אם ללמוד את כתבי הרב קוק או שאולי צריך להתמקד רק בלימוד הישיבתי. השיב לו ר׳ שלמה: ׳עד שאתה בא ושואל, שב לילה ארוך אחד ועבור על כתביו. מה מקום יש להתדיין בעניין?׳
מה עושים יהודים לאור ירח?
ממעריצי הרב קוק ומהמתנגדים לרבנותו בירושלים היה הרב פנחס אפשטיין, ראב״ד בד״ץ העדה החרדית בירושלים. לפני שנים רבות סיפר לי נכדו: ׳סבא היה קם בכל לילה בשעה 2:00 ללמוד לפני התפילה. את ה״שב שמעתתא״ הוא ידע בעל פה מילה במילה. העניות הגדולה לא אפשרה תמיד את הלימוד בלילה מתוך ספר, משום שלא היה כסף לקנות נרות, ועל אחת כמה וכמה להפעיל חשמל, גם כשכבר היה בנמצא. הוא היה לומד בביהמ״ד של בתי ברוידא. יש שם מדרגות ובראשן משטח (פודסט. בשנים האחרונות הרחיבוהו וסגרו למרפסת. מ.ד.). בלילות הסמוכים לט״ו בחודש, לפניו ולאחריו, נהג לעמוד שם וללמוד לאור הירח. בלילות חשוכים גרס בעל פה׳.
מי מתאים לכנסת?
אחד האנשים שסיפרו לי מזיכרונותיהם על הרב קוק היה הרב יעקב פרנק, נכדו של הפוסק הגדול רבי צבי פסח פרנק, רבה של ירושלים. הוא נפטר בז׳ אלול האחרון. פעם הוא סיפר על תלמידו של הרב קוק, ר׳ אריה לוין: ׳מנחם בגין פנה לצדיק הירושלמי רבי אריה לוין והציע לו מקום בכנסת ברשימת חירות, בטענה שבמקום שכולם מחרפים זה את זה צריך דווקא יהודי שיהיה מלא באהבת ישראל וידבר בשפה אחרת. שהיתי בבית הסבא רצ״פ פרנק בשעה שר׳ אריה הגיע להתייעץ עמו על כך. שמעתי את סבא אומר לו שבכנסת בוודאי תהיה לו גם פרנסה, ובהתחלה יתנו לו גם כבוד, אבל מהר מאד ייזכרו שהוא נכנס לשם מטעם חירות, ישמיצו אותו ויציקו לו. עדיף שירבה אהבת ישראל מחוץ לכנסת… וכעצתו עשה׳ (מובא בספרו ״אורך ימים אשביעהו״ שיצא בערוב ימיו). אגב הדברים חשבתי לעצמי עד כמה צריך להעריך את מסירות נפשם של אנשים טובים שנכנסים לכנסת למרות הידיעה הזאת, ולמרות האמירה של הרב משה צבי נריה, למשל, שתקופתו הקצרה בכנסת הייתה הקשה בחייו…
ליארצייט השישי של מו״ר הגרז״ן
בסמיכות לא׳ דר״ח אלול, היארצייט של מו״ר הגרז״ן, לפניו ולאחריו, אוסיף כמה סיפורים על דמותו. כך שמעתי מבנו, יבלח״א הדיין הרב אליהו גולדברג:
עמידה בזמנים
׳כילדים אבא מיעט מאד להעיר לנו. רק על שני דברים הוא הקפיד איתנו: א. שנקרא קריאת שמע בזמן. היה אפילו מביא לנו מים למיטה, שניטול ונקרא ק״ש. ב. שלא נגיע ליעדנו קרוב מדי לשבת, מחשש ״לפני עיור״ כשמכשילים בכך את הנהג שצריך לחזור.
מה שבוער ליהודי – דחוף!
מישהו התקשר פעם בשעה מאוחרת בלילה וביקש את אבא. שאלנו אם זה יכול להמתין למחר, והוא התעקש שזה דחוף. העברנו לאבא את השיחה. מתוך מה ששמעתי הדבר נראה לי מוזר. העזתי פני ושאלתי את אבא אם אכן השיחה הייתה כל כך דחופה. אבא תמה: ׳אם יהודי מתקשר, רוצה לשאול ומרגיש שזה דחוף לו – אז זה דחוף. מה מפריע לך שיהודי מרגיש כך?׳…׳ ■
meirdorfman@gmail.com
