ביום חמישי בלילה יצאו אלפים מילדי ישראל לשחק בחץ וקשת סביב למדורת ל”ג בעומר (לפחות כך היה פעם, היום יותר משחקים חץ וקשת באייפון…). אם נתבונן מעט נבחין כי לחץ ולקשת כמה מאפיינים:
חץ וקשת – הם כלי מלחמה אציליים; “סטריליים”; פוגעים מרחוק ללא המפגש האכזרי עם האויב פנים אל פנים, כדוגמת רוב רובם של כלי המלחמה בעולם הקדום.
חץ וקשת – על מנת לירות בהם, הגוף כולו משתתף במאמץ: הרגל דורכת ומכופפת את העץ הגמיש (מכאן בא הביטוי ‘דרך קשתו’); הידיים מותחות את המיתר, העיניים מביטות במטרה.
חץ וקשת – דורשים תחכום ודיוק בניגוד לחרב או למקל התובעים בעיקר כוחניות.
חץ וקשת – הקָשת משחרר את ידו והאנרגיה שנצטברה במיתר גורמת לחץ לעוף באופן מדויק אל המטרה. הכנה, ריכוז ותזמון – זהו שם המשחק.
חץ וקשת – עבור מטרות בטווח קרוב, הכינון הוא ישיר. אולם עבור מטרות בטווח רחוק יש צורך להגביה את הקשת ו”להביט גבוה”; ממש כמו בחיים.
בל”ג בעומר, יום שאותו אנו מציינים לזכר מותם של תלמידי רבי עקיבא – זהו הזמן להיזכר בחץ וקשת.
תלמידי רבי עקיבא יצאו להילחם ברומאים כשחץ וקשת בידם. הם מן הסתם ידעו שאין להם סיכוי רב כנגד האימפריה הרומאית; על פי החישובים “הריאליים”, “התקשורתיים” ו”הפוליטיים” – המרד ייכשל. למרות זאת, כדוגמת החץ והקשת, הם כיוונו למרחוק. כדוגמת רבם, רבי עקיבא, הרואה שועל היוצא מבית קודשי הקודשים ושוחק – גם הם מכוונים את החץ אל העתיד. המערכה לא תוכרע מיד, זה ייקח זמן.
אולי דור, אולי כמה דורות, ואולי יותר – אולם בסופו של דבר עם ישראל ישוב לארצו ורומא תהפוך להיסטוריה. החזון הרחוק; החזון הדורש שיתוף של כל כוחות הגוף והנפש; חזון הדורש ריכוז, הכנה ודיוק – הוא ינצח לבסוף.
היום, דווקא היום, אנו צריכים לייסד “בתי ספר לקשתים”. בתוך תרבות הדורשת סיפוק מידי, זול ורגשני – אנו זקוקים לרבי עקיבא ותלמידיו. לא סתם מבקש דוד המלך – ללמד בני יהודה קשת. לא חנית, לא כידון, דווקא קשת היא כלי המלחמה הישראלי. עכשיו הזמן “לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר” (שמואל ב א, יח).
