בימים אלו מתחילים ימי הזכרון והאבלות על חורבן בית המקדש. ורבים שואלים: הנה אחרי כמעט אלפיים שנה מאז שנחרב הבית, ב"ה זכינו ושבנו לארצנו, הקמנו מדינה, צבא, לימוד התורה בפריחה, קבוץ הגלויות מתרחש לנגד עינינו, ובסה"כ נראה שמי שרוצה לחיות בארץ יכול לעשות זאת [כמעט] ללא הפרעות, אם כך מדוע עלינו להתאבל על חורבן בית המקדש?
נראה ששאלה זו היא בעצמה החורבן הגדול שלנו, ההשלמה, חלילה עם אפשרות שלא נשתוקק, נשאף ונרצה את בניין בית המקדש כמרכז חיינו ממש. כדברי הרב קוק [עו"ר עמ' קכז]: 'חרבן בית המקדש, שנטל כבוד מבית חיינו, הוא הוא הגורם שעולמנו נחשך, והנשמות סובלות מצרים ומחשכים…' הריחוק מהרגשה זו הוא הסיבה לכל מנהגי האבלות של ימי בין המצרים, מי"ז בתמוז עד לט' באב.
המגיד ממזריטש ראה פעם ילד קטן בוכה מתחת לעץ בגן. 'מדוע אתה בוכה?' הוא שאל. 'אף אחד לא מחפש אותי!' השיב הילד. הרב לא הבין: 'מה זאת אומרת?' הוא שאל. 'חבריי ואני שיחקנו מחבואים, והנה אני מתחבא, אבל אף אחד לא מחפש אותי!' הרהר הרב המגיד ואמר: 'בקולו של הילד הזה אני שומע את קולה של השכינה, שגם היא אומרת: 'אני מתחבאה, ואף אחד לא מחפש אותי!'
יש קשר פנימי עמוק, קשר נשמתי בלתי מוסבר, במילים של עם ישראל למרכז חייו שהוא ירושלים ובית המקדש. סוג של געגועים של אלפיים שנה, געגועים אל החבוי פנימה עמוק בתוך לבנו. וגם אם חלילה, יש מישהו [אין…] שקהו חושיו וחורבן בית המקדש אינו גורם לו לאבל, יזכור שירושלים ובית המקדש הם מרכז חיינו הלאומיים והרוחניים מאז מלכות דוד, כל הגלויות וההתרחשויות ההיסטוריות ירושלים תמיד היתה במרכז, חיים לאומיים בריאים של צדק ויושר, של מרכז עולמי לחיבור עם אלוקים יכול וחייב להיות רק בירושלים. ו'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה'. ■
