״מה יהיה?!״, שאל דביר, בן 17, ״זה כבר הטסט השישי שאני נכשל בו. אני כבר מיואש״.
אמיר, לעומתו נמצא כבר שמונה שנים בדייטים (!) והחופה עדיין לא נראית באופק.
איך מגייסים סבלנות כשנדמה שהיא כבר נגמרה מזמן?
אנחנו חיים בעידן מהיר. מאוד מהיר. הכול קורה בו כאן ועכשיו. אם פעם מכתב לחו"ל עבר באונייה במשך חודשים, היום בווטסאפ הוא עף מיבשת ליבשת בשבריר שנייה. אם פעם היו עומדים ליד הסיר שעות, היום במיקרוגל ארוחה שווה מוכנה להגשה בתוך ארבעים שניות. אם פעם היו צועדים ברגל או רוכבים על סוס במשך ימים – היום אתה טס ב-120 קמ"ש ומגיע בתוך בזמן קצר אל היעד.
כל זה נהדר אבל יש בו חיסרון אחד: כשמשתמשים כל הזמן בכלים מהירים – מתרגלים לצפות לתוצאה מיידית.
"וולט", "משלוח מהיום להיום", "זמין לצפיה מיידית". הכול צריך להיות במיידי – 'שלום עכשיו', 'עסקה עכשיו', ולהבדיל, 'משיח עכשיו'.
ואז מגיעים החיים האמיתיים. ובהם, מה לעשות, דברים לוקחים זמן. אין קיצור דרך לזוגיות איכותית ואין משלוח אקספרס להתפתחות אישית. חינוך ילדים זו ריצה למרחקים ארוכים, וצמיחה רוחנית דורשת עמל וסבלנות לאורך שנים.
ואנחנו? מתקשים להכיל את זה. הפתיל שלנו קצר. מאד קצר. אם לא מגיעים אל היעד בכמה הקלקות, אנחנו מתעצבנים.
לא אשכח את אחת התלמידות שלי – טיגיסט, נערה מהעדה האתיופית. משמעות השם שלה באמהרית הוא 'סבלנות'. שאלתי אותה פעם: "טיגיסט, ואת יש לך יש סבלנות?" בלי להתבלבל היא ענתה לי מיד: "סבלנות? ממש לא!"
ÏÏÓ„ Ó‰Ó‡Ò˯
אז בואו נדבר על יעקב אבינו – אלוף העולם בסבלנות. לפני שיצא לחפש אישה, הוא לא מיהר. חז"ל אומרים שהוא התעכב 14 שנים בבית שם ועבר כדי ללמוד תורה ולהכין את עצמו. הוא הבין שכשאתה רוצה להקים בית, אתה צריך קודם כל לבנות את עצמך.
בהמשך הוא מתאהב ברחל, אבל לא רץ קדימה לחופה. הוא מציע לאבא שלה בלי למצמץ: "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה". אנחנו בהלם – מי מסוגל בכלל לחשוב על הצעה כזו? איך אפשר לחכות כל כך הרבה?
וכשמרמים אותו ונותנים לו את לאה – הוא לא מתייאש ולא מוותר. הוא פשוט ממשיך – עוד שבע שנים.
ואז, הוא פוגש את עשיו – אחיו ההפוך ממנו – איש שדה, מהיר, אימפולסיבי. עשיו מציע לו "נסעה ונלכה ואלכה לנגדך" – בוא נתקדם ביחד, זה לצד זה. אך יעקב עונה לו בנחת: "ואני אתנהלה לאיטי" – אני הולך לאט, בקצב שמתאים לי, למשפחה, למלאכה. יום יבוא ועוד אגיע אליך, אחי, אבל בינתיים – סבלנות.
והתוצאה? מפתיעה מאד: למרות שיעקב חי הכי מעט שנים מכל שלושת האבות – הוא הספיק הכי הרבה. נשים, ילדים, הרפתקאות, זכה להיקרא 'בחיר האבות'. מתברר שלא תמיד מי שהולך מהר – מגיע ראשון.
‰Ó˙ÎÂÔ
אז אם הגננות אמרו ש"סבלנות לא קונים בחנות" – הגיע הזמן להוכיח שהן טעו. הנה המתכון לעוגת הסבלנות:
1. הכרת המציאות: זהו טבע העולם
אי אפשר לדחוס היריון לתוך חודש ואי אפשר לגדל ילד בלחיצת כפתור. הרב קוק ניסח זאת כך: "המציאות אין לה כנפיים". יש תהליכים שאי אפשר לדלג עליהם. לצפות בסרט או לאכול גלידה זה מהיר. אבל לבנות זוגיות, לחנך ילדים, לגדול רוחנית – דורש זמן והשקעה.
2. ככל שהיעד גדול יותר – כך הדרך ארוכה יותר
רבי עקיבא ביקש מרחל להמתין לו עשרים וארבע שנים כדי שילמד תורה. למה? כי מה שהם רצו לבנות היה עצום. גם "גאולתן של ישראל" מתקדמת "קימעא קימעא", והגאולה השלישית היא איטית מקודמותיה כי בניגוד לגלות מצרים שבה רק 20% יצאו, הפעם אנחנו לא רוצים לוותר על אף אחד. ואם רוצים את הכול – זה לוקח זמן. אי אפשר לבנות נצח בהילוך מהיר.
3. להאמין בתזמון המושלם
הקב"ה לעולם לא מאחר. משמים לא קובעים לך לא רק עם מי להתחתן, אלא גם מתי בדיוק זה יקרה (ובלבד שאתה לא מפריע לזה לקרות…). ואם יש עיכוב – הוא לא מיותר. הוא חלק מההכנה.
4. שריר הסבלנות
סבלנות היא סוג של 'שריר', מה שאומר שאפשר לפתח אותו. אנחנו, היהודים, מומחים בזה. קחו לדוגמא ערב שבת שגרתי – שימו לב כמה שלבים עובר יהודי וכמה סבלנות הוא צריך לגייס עד שיכניס פירור אחד לפה: שלום עליכם * 3, אשת חיל, ברכת הילדים, קידוש, נטילת ידיים, ברכת המוציא. ועוד לא אמרו מילה על ליל הסדר והשלב בו מגיעים אל "שולחן עורך"… 'ניסוי המרשמלו' המפורסם הוכיח שילדים שמצליחים לדחות סיפוקים – מצליחים יותר בחיים. הבשורה הטובה היא שזו יכולת שאפשר ללמד ולשפר.
5. למצוא ערך בכל רגע של הדרך
איך יעקב הגיע למצב בו שבע שנים היו בעיניו "כימים אחדים"?
התשובה היא – "באהבתו אותה". יעקב הוא לא התמקד רק ביעד הסופי. הוא הצליח לראות את הערך וליצוק משמעות בכל יום שעובר בדרך לשם. הוא הבין שכשהוא מתמודד עכשיו עם הקשיים של רעיית צאן לבן, הוא חוסך את הקושי הזה מרחל אהובתו. כשבאים בגישה כזו מבינים את הערך העצמי של כל רגע, לא רק כדי שיוביל אל היעד אלא מצד הטוב שצומח ממנו עכשיו. ■
