אחיין שלי משרת כרב צבאי באחד מבסיסי חיל האוויר הגדולים בארץ. חג הפורים האחרון בבסיס לא היה דומה לשום חג אחר. הבסיס לא נח לרגע; המטוסים המריאו ונחתו בזה אחר זה, ובתווך, התחולל מרתון של נשמה. 45 פעמים נקראה המגילה בבסיס באותו היום. האחיין שלי קרא אותה בעצמו 21 פעמים, וחייליו הוסיפו עוד 24 קריאות מסביב לשעון. הם קראו עבור הטייסים ואנשי הצוות שעלו וירדו מגיחות גורליות בשמי איראן, מבצעים שבהם כל שנייה קובעת.
היו טייסים שלא ויתרו על המצווה. הם לקחו איתם מגילה אישית וקראו בה ברגעים הקטנים שבין גיחה לגיחה. שם, בין המפות המורכבות למערכות הנשק המתקדמות, המילים העתיקות של "ליהודים הייתה אורה ושמחה" הדהדו בגובה אלפי רגליים.
אבל קריאה אחת נחרטה בלב של האחיין שלי יותר מכולן. זה קרה כשמפקד הבסיס ניגש אליו, עיניו ממוקדות וחדות כשל מי שעומד לצאת למשימת חייו "יש לי בדיוק 20 דקות לפני שאני עולה למטוס לגיחה באיראן," הוא אמר. "אתה תספיק לקרוא לי את כל המגילה בזמן הזה?". האחיין שלי לא היסס וענה: "בוודאי". באותן דקות, בתוך המתח המבצעי האדיר, הזמן כאילו עמד מלכת. הם הניחו תפילין יחד, ומילות המגילה התערבבו עם רעש המנועים המשתולל בחוץ. מילה במילה, בקצב הלב, עד לסיום המדויק. כשסיים, המפקד הסתכל עליו ואמר בשקט: "יפה מאוד. ותדע לך – הקשבתי לכל מילה ומילה". לפני שרץ למסלול ההמראה, הוא עוד הספיק להצטלם עם המגילה ולשלוח את התמונה לכל אנשי הבסיס. הודעה אחת קטנה שנשאה מסר ענק: הלוחמים שלנו הם לא רק אשפים של טכנולוגיה ודיוק; הם מחוברים לשורש, הם מחוברים לשמיים.
***
אחרי שפירסמתי את הדברים המרגשים האלו, יצר איתי קשר פיזיותרפיסט יקר וסיפר על חוויותיו ממילואים מאז תחילת מבצע "שאגת הארי". הוא הוקפץ לבסיס חיל האוויר כדי להעניק טיפולים משחררים לטייסים ששבו מהתקיפות הרחוקות ביותר. הטייסים חוזרים אחרי שעות ארוכות של טיסה דרוכה, שבהן הם יושבים ללא תזוזה בקוקפיט הצר, והגוף שלהם פשוט זועק לשחרור.
תוך כדי טיפול באחד הטייסים, התפתחה ביניהם שיחה. הטייס הביט בכיפה שעל ראשו של הפיזיותרפיסט ואמר דברים שמעוררים צמרמורת: "תשמע, אני עושה את מה שלמדתי. התאמנתי למבצע הזה שנים, ואני מבצע את המשימה במקצועיות הכי גבוהה שיש. אבל… התחושה שלי ושל לא מעט מחבריי הטייסים היא ברורה: יש עוד יד שמכוונת ועוזרת לנו שם למעלה. אנחנו מרגישים ממש את ידו הטובה של בורא עולם. מעבר לכל המערכות והטכנולוגיה, הרגשנו שיש לנו פשוט ליווי נוסף מלמעלה".
המילים הללו מזכירות לנו שבתוך הגבורה והתעוזה האנושית, ישנו רובד נוסף. לפעמים, דווקא שם, בגובה אלפי רגליים מעל אדמת אויב, המחיצות נופלות והאמונה הופכת למציאות פשוטה ונוכחת.
***
אך החיבור לשמיים אינו מתרחש רק במטוסים; הוא מתרחש גם בסלון הביתי, ברגעים של משבר וחשבון נפש.
לפני כשבוע הגיע אליי טכנאי של בזק לחיבור סיבים אופטיים. בין חיבור לחיבור, ישבנו רגע לכוס קפה, והוא שיתף אותי בסיפור ששינה את חייו. הוא חזר איתי לבוקר שמחת תורה תשפ"ד. באותו יום נורא, הוא הרגיש שהעולם שהכיר קרס. הוא תיאר איך ישב בסלון עם אשתו מול המסכים, ראה את התמונות הקשות מהעוטף ותחושת חוסר אונים אופפת אותו.
הוא ישב שם עם סיגריה ביד, בעיצומה של השבת, והביט למעלה. "תקשיבי," הוא אמר לאשתו, "השמיים ריקים. אין מטוסים, אין הגנה, אין כלום". באותו רגע של שקט מפחיד, הוא הרגיש שמשהו בתוכו נסדק. "הבנתי שאין לנו באמת על מי לסמוך," הוא אמר לי בעיניים נוצצות, "רק על אבינו שבשמיים". באותו רגע הוא פשוט כיבה את הסיגריה. זו לא הייתה הצהרה דתית גדולה, אלא החלטה פנימית ושקטה – מהרגע הזה, אני שומר שבת. בשבת שאחרי הוא כבר לקח את בנותיו לבית הכנסת, דבר שמעולם לא עשה קודם לכן. מאז עברו שנתיים וחצי, והוא לא פספס שבת אחת. הוא לא רק חיבר סיבים אופטיים באותו יום; הוא הראה לי איך מתחברים מחדש למקור.
***
ולבסוף, השיעור הכי גדול באמונה מגיע לפעמים דווקא מהמקום הלכאורה הכי נמוך, מהרחוב עצמו. השבוע נסעתי עם הבת שלי לירושלים לבדיקה במרפאה. העיר הייתה עמוסה כרגיל, והראש שלי היה מלא בדאגות היום-יום. ממש לפני המרפאה, ראיתי יהודי, מנקה רחובות, שעושה את עבודתו בפשטות. הרגשתי שאני חייב לעצור. ניגשתי לקיוסק שהיה ברחוב, קניתי לו "פסק זמן" ושתייה קרה, וניגשתי אליו.
כשהבאתי לו את השי הקטן, האיש פרץ בבכי של התרגשות. הוא ניגב את עיניו ואמר לי: "חכה רגע, אני רוצה ללמד אותך משהו". הוא לקח את הבקבוק, פתח אותו, הרים את עיניו לשמיים וצעק בשיא הכוונה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֱלֹקינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ!"
בשבילו זו הייתה ברכה על שתייה; בשבילי זה היה שיעור באמונה טהורה. ראיתי אדם פשוט, שמח בחלקו, שאוהב את בורא עולם בכל ליבו.
ארבעת הסיפורים הללו – הטייסים בשמי איראן, המפקד שמקשיב למגילה, הטכנאי שגילה את השבת, ומנקה הרחובות הירושלמי – כולם מספרים את אותו הסיפור. אנחנו עם שמחובר ומאמין "שהכל נהיה בדברו". ■
Ori88533@gmail.com
