הפרוייקט הציוני של היום
ציונות היא שיבת עם ישראל לציון, גאולת עם ישראל ושיבתו לארץ ישראל. גאולת ארץ ישראל והשבתה כולה לעם ישראל. התהליך שעליו דיברו התורה והנביאים, שמוביל אל גאולתם השלמה של העם ושל הארץ, הבאת כל היהודים לארץ, הוצאת כל הגויים מהארץ ובניית המקדש.
מהו המעשה הציוני של היום? למשל, מה שעושים אנשי הגבעות והחוות, מה שעושים אלה שפועלים לבניין המקדש.
שואל מי ששואל (וחבל שהוא שואל כי זאת שאלה שאינה במקומה) האם אתה חושב שכך ראו את הדבר מייסדי הציונות?
ובכן, השאלה לא במקומה. מדוע? מפני שהשאלה החשובה לגבי הציונות (ולא רק לגבי הציונות אלא לגבי כל רעיון בעולם) הוא לא מה חשב פלוני או אלמוני, אלא מה אומר הרעיון. ההוגים לא חשובים. חשוב הרעיון. לא חשוב מה חשבו הוגיו, חשובה השאלה למה הוא נכון ולמה הוא חשוב. ולגבי ראשי הציונות חשוב להוסיף גם שלא חשוב מה הם חשבו, חשוב מה הם עשו, הדרך לגן עדן רצופה כוונות רעות, כידוע.
אז השאלה לא במקומה, אבל אם בכל זאת נרצה לענות עליה, קשה להאמין שהם סתם נמשכו לארץ שאבותיהם חלמו עליה ועל בניינה במשך אלפיים שנה. גם אם במודע הם חשבו אחרת. מה שדחף אותם לארצנו הוא חזון הנביאים.
התהליך ההיסטורי שארע כאן הוא תהליך הגאולה, גם אם לא לכך התכוונו אלה שפעלו בו.
אז מהי ציונות היום? לכו לגבעות, או לפחות תתמכו.
הרב זרביב
הרב זרביב מתכבד בהשאת משואה. אין ראוי ממנו. האיש המשלב ספרא וסייפא, האיש שיוצא להלחם מתוך בית הדין וכשרוב בני גילו כבר מזמן לא עושים מילואים, ובמיוחד: האיש שהוציא את צה״ל מקונספציית התבוסתנות וחידש את תודעת הנצחון. אחד מגדולי הציונות של היום.
ובכן, מסתבר שלמרות שהבחירה ברב זרביב היא מחוייבת המציאות, נמצאו האנשים שהדבר לא מוצא חן בעיניהם.
מדובר בעיקר בכל מיני אנשים שמוכנים למכור את נשמתם בשביל קצת הכרה מהבריון השכונתי משכונת קפלן. אלה אנשים שבלעו את כל הצפרדעים והאמינו לכל הבלופים השקופים כאילו קמפיין החטופים נועד לשחרר את החטופים, או כאילו קמפיין הגיוס באמת נועד לגייס חרדים, או השקר כאילו קמפיין אלימות המתנחלים נועד למנוע אלימות. מה יש לצפות ממי שבלע אפילו את הבלוף כאילו קמפיין הד-מוק-רט-יה נועד להשיג דמוקרטיה?
אבל להתנגד לרב זרביב? לא הגזמתם? אין גבול?
תייללו תייללו. הציונות תמשיך קדימה גם אם תמיד יש בדרך כל מיני מתאוננים שזוכרים את הדגה אשר נאכל במצרים חנם.
חשבתי שיש גבול להתייפייפות. מסתבר שאין.
***
אפילו ירון לונדון כתב לפני שנתיים שהוא בעד לשטח את עזה. אבל הוא בטח יסביר שהוא התכוון לשטח מתוך חזון חילוני פוסט ציוני. הוא לא התכוון שרב יעשה את זה.
ומהי דמוקרטיה
בדמוקרטיה, הציבור בוחר. הוא בוחר את האידאלים שלאורם תלך המדינה, והוא בוחר את המדיניות של המדינה.
המדיניות והאידאלים לא יכולים לחיות באופן מופשט באויר. המדיניות והאידאלים צריכים כלי רכב כדי לרכב עליהם. לכן, בלית ברירה אנחנו בוחרים בני אדם. אבל בני האדם הנבחרים אינם אלא כלי הרכב עבור הערכים שבחרנו.
כך לכאורה היה ראוי. אבל במדינת ישראל המצב כבר מזמן אינו כך. את יכולת בחירת הערכים בית המשפט כבר מזמן ניכס לעצמו, הלא בדמוקרטיה אי אפשר לסמוך על העם שיבחר את ערכיו בעצמו; צריך איזה שהוא שבט של מלומדים שיודעים עבור העם מה הערכים הנחוצים לו. ככה זה בדמוקרטיה. או כך לפחות הסביר בית המשפט הממונה מטעם עצמו וממנה את מחליפיו מטעם עצמו.
״למען העם״ כמובן.
אז את הערכים אנחנו לא קובעים. מה נותר לנו לקבוע? את המדיניות? נו, באמת. אז זה קובע הדרג המקצועי. וכי נוכל להפקיד דבר כה חשוב ביד פוליטיקאים? (הנסיון מלמד שחוות דעתו המקצועית של הדרג המקצועי מושפעת בעיקר מהשקפת עולמו הכללית).
את הממשלה כבר לימדו מזמן שאסור לה לפגוע בעצמאות הדרג המקצועי. לא שזה מעוגן באיזה חוק. להפך. החוק אומר בפירוש שהדרג המקצועי כפוף לדרג המדיני. אבל מישהו עזר לגולם הזה לקום על יוצרו, כי הוא הבין שבדרג המקצועי יש אנשים בעלי דעות מסויימות, שאין להן סיכוי לנצח בקלפי. ואם ניתן לדרג המדיני למשול – עוד עלולה חלילה להיות כאן דמוקרטיה.
לדרג הפוליטי אסור להתערב בהחלטות מקצועיות. למי כן מותר? לבית המשפט כמובן. במלחמה האחרונה הוא קיבל החלטות מקצועיות עבור פיקוד העורף.
מה נותר אפוא לעם? לבחור אנשים. כבולי ידים.
ואח״כ יגידו לנו: מה אתם מתלוננים? הלא אתם בשלטון.
הימין יגיע לשלטון כשהוא ילמד שאת הפסקים של בג״ץ צריך לזרוק לפח בלי לקרוא אותם.
***
לאחרונה עבר חוק המחזיר את המצב לקדמותו, ומאפשר לבתי דין רבניים לדון דיני ממונות בהסכמת הצדדים. ומיד קם קול רעש גדול מהאגף הקפלניסטי.
מוזר, כי המצב היום הוא שלפי החוק החדש אפשר ללכת לבית דין רבני רק בהסכמת שני הצדדים. לבית הדין ההוא של הרבנים – אפשר ללכת רק בהסכמה.
אבל לבית המשפט השמאלני ההוא של הקפלניסטים – לשם אפשר לתבוע אותי גם נגד רצוני.
אני יודע שאתם לא מאמינים, אבל זה המצב. למאפיה ההיא של המקורבים והמיוחסים שאיש לא בחר בהם והעם לא מעוניין בהם והם ממנים את עצמם ולא מחוייבים לכלום – לשם אפשר לתבוע אותי בעל כרחי. וגם את הנבחרים שנבחרו ע״י העם.
ובסוף הם לא מתביישים לדבר נגד כפיה ובעד דמוקרטיה.
***
יום עצמאות שמח, של המשך קידום הרעיון הציוני.
וגם המשך קידום הדמוקרטיה. כל עוד אנחנו שבויים בידי בית המשפט – גם את הציונות לא נצליח לקדם.
חג עצמאות שמח! ■















