כך חוסמים את הכיס שלכם ומשאירים את הבחירות לעמותות השמאל
כולנו גדלנו על הסיסמה היפה שלפיה כסף בפוליטיקה משחית את הדמוקרטיה. בפועל, חוקי מימון המפלגות בישראל יצרו קרטל: המפלגות הוותיקות חולבות מאות מיליונים מכספי המסים שלנו, מפלגות חדשות נחסמות על ידי החוק, וארגוני שמאל כמו "וי-15" ו"דרכנו" עוקפים את החוק בסיבוב עם מיליונים מחו"ל.
בעידן שלנו, לעמוד על ארגז הפוך בכיכר העיר ולצעוק את דעתך זו חוויה נחמדה, אבל כדי להגיע למיליוני מצביעים נדרש מגפון ענק. והמגפון הזה עולה כסף. הרבה מאוד כסף. כדי להפיץ רעיון פוליטי צריך לשכור אולמות, להדפיס שלטים, להפיק סרטונים, לקנות מודעות ברשתות החברתיות ולהחזיק צוותי שטח. כסף בפוליטיקה הוא תנאי סף לחופש הביטוי.
כאשר פוליטיקאים ופרשנים באולפנים מתלוננים בקול חמור סבר שיש "יותר מדי כסף בפוליטיקה", כדאי לתרגם את המשפט הזה לעברית פשוטה. מה שהם באמת אומרים זה שהפוליטיקאים מדברים יותר מדי וכדאי שידברו פחות. כמה פחות? את זה יקבעו הפקידים ואנשי התקשורת המלומדים. רק הם חכמים מספיק כדי לקבוע עבורנו את המכסה המדויקת של הדיבור הפוליטי שמותרת במדינה. בבחירות לנשיאות ארצות הברית, שני המטות מוציאים יחד שני מיליארד דולר. התקשורת האמריקאית מזועזעת מהסכום הדמיוני הזה. וויל מכניס את המספר הזה לפרופורציה עם נתון ענק: האמריקאים מוציאים בדיוק את אותו סכום, שני מיליארד דולר, בכל אביב על סוכריות ושוקולדים לחג הפסחא. כשמדובר בממתקים הכל מצוין, אבל כשאזרחים משקיעים סכום זהה בבחירת מנהיג המעצמה החזקה בעולם, המערכת נכנסת להיסטריה.
איך נולדה הדאגה המזויפת הזו מכסף פרטי? הסיפור ההיסטורי שמביא וויל משנת 1968 מסביר את כל הקומבינה. לינדון ג'ונסון היה אז נשיא מכהן וכל-יכול בבית הלבן. סנאטור אלמוני יחסית בשם יוג'ין מקארתי החליט לקרוא עליו תיגר בבחירות המקדימות בגלל מלחמת וייטנאם. הסיבה היחידה שמקארתי הצליח להרים קמפיין מול המכונה המשומנת של הנשיא הייתה חמישה אנשים עשירים שהאמינו בו ופתחו את הארנק. אחד מהם, סטיוארט מוט, רשם צ'ק של 210 אלף דולר – סכום ששווה היום כמעט מיליון וחצי דולר. הכסף הראשוני הזה נתן למקארתי תנופה אדירה, אפשר לו לגייס סכום שווה ערך ל-75 מיליון דולר של ימינו, להמם את ג'ונסון בקלפיות ולהכריח את הנשיא המכהן לפרוש מהמרוץ.
הפוליטיקאים בוושינגטון ראו את זה ונבהלו עד עמקי נשמתם. הם הבינו שאם אזרחים פרטיים יכולים להתארגן, לשים כסף גדול מהכיס ולהדיח נשיא מכהן, הכיסא של אף אחד מהם אינו בטוח. התגובה שלהם הייתה מהירה: תחת הכותרת המכובסת של "רפורמה במימון בחירות" ו"מלחמה בשחיתות", הם חוקקו חוק הקובע תקרת תרומה של 2,600 דולר לאדם. במילים פשוטות, הפוליטיקאים המכהנים הקימו קרטל, סגרו את הדלת מבפנים, ווידאו שאף יזם פוליטי חדש מבחוץ לעולם יוכל לאיים עליהם.
עכשיו בואו ננחת בישראל, ונגלה איך הפוליטיקאים שלנו לקחו את הפטנט האמריקאי הזה והפכו אותו למונופול הרמטי שחוסם לנו את חופש הביטוי דרך הכיס. אזרח ישראלי שרוצה לתמוך במפלגה קיימת ולהשפיע על עתיד המדינה שלו, מוגבל בשנת בחירות לתרומה מצחיקה של 2,800 שקלים בלבד. תרמתם שקל אחד מעבר לתקרה? אתם מסתכנים בשנת מאסר בפועל.
מאיפה המפלגות הקיימות מביאות את הכסף לקמפיינים שלהן? מהכיס שלנו, כמובן, ובכפייה. לפי דו"ח מבקר המדינה על הבחירות האחרונות לכנסת, 99.7 אחוזים מהתקציב של המפלגות הגיעו ישירות מקופת המדינה. מתוך 207 מיליון שקלים שהמפלגות שרפו בבחירות, יותר מ-206 מיליון הגיעו ממשלם המסים הישראלי, ורק 250 אלף שקלים הגיעו מתרומות של אזרחים. רק בחודש יוני האחרון, הוועדה הציבורית למימון מפלגות העניקה לחברי הכנסת מתנה נוספת והקפיצה את יחידת המימון ל-1.835 מיליון שקלים על כל מנדט.
כשאני מדבר עם חברי כנסת במסדרונות הוועדות, או מנתח את חוקי המשחק האלה בפודקאסט "על המשמעות" ובהרצאות, השיטה מתבהרת. המפלגות הוותיקות סידרו לעצמן ביטוח חיים: המימון שלהן בבחירות מחושב לפי ממוצע המנדטים בין הכנסת היוצאת לכנסת הנכנסת. גם מפלגה שמתרסקת בקלפי מקבלת עשרות מיליונים על חשבון הברון. לעומת זאת, מפלגה חדשה שמבקשת לקום ולאתגר את המערכת צריכה להעמיד ערבויות בנקאיות מטורפות, בזמן שהחוק אוסר עליה לגייס סכומים גדולים מאנשי עסקים ומתומכים שמאמינים בדרכה. ככה בדיוק עובד קרטל: הוותיקים חוגגים על הקופה הציבורית, והחדשים תקועים בחוץ. וכמובן זה סוג של ישרא-בלוף, כי העמדה של ערבות בנקאית לא מוגבלת לתקרה של אלפי שקלים, וכך אפשר לתרום מיליונים למפלגות באמצעות העמדת ערבות בנקאית מפלצתית.
הכלכלן תומס סואל לימד אותנו שכשחוסמים תמריץ טבעי במקום אחד, הוא תמיד פורץ במקום אחר. כשמונעים מאזרחים לתרום כסף שקוף למפלגות, הכסף הגדול זורם לערוצים עוקפים. ומי שולט בערוצים העוקפים האלה בישראל? מחנה השמאל.
תיזכרו בניצול הציני של המערכת שראינו כאן עם תנועות כמו "וי-15", עמותת "דרכנו", וכל אימפריית העמותות של מחאות קפלן בשנים האחרונות. בזמן שאיש ימין שרוצה לתרום למפלגה שלו מוגבל ל-2,800 שקלים ונבדק בציציות על ידי מבקר המדינה, בשמאל פשוט מקימים "יוזמות אזרחיות" ועמותות רשומות. הגופים האלה שואבים עשרות ומאות מיליוני שקלים מתורמים זרים, מקרנות בינלאומיות ומממשלות אירופיות, ומנהלים קמפיינים פוליטיים אדירים להחלפת השלטון שעוקפים לחלוטין את חוק מימון המפלגות. תוסיפו לזה את הקמפיין היומיומי והחינמי שמעניקים אולפני ערוץ 12, ערוץ 13 ותאגיד השידור "כאן 11" לפוליטיקאים מהצד הנכון של המפה – זמן אוויר ששווה מאות מיליוני שקלים – ותקבלו זירה פוליטית מוטה לחלוטין.
הפתרון האמיתי לעיוות הזה דורש לפרק את הקרטל מהשורש: לצמצם דרמטית את כוחה של הממשלה בכלכלה, לבטל את חגיגת מימון המפלגות מכספי המסים שלנו, ולפתוח את השוק הפוליטי לתחרות חופשית. תנו לכל אזרח ישראלי לתרום מהכסף הפרטי שלו כמה שהוא רוצה ולמי שהוא רוצה, בשקיפות מלאה באתר האינטרנט, ותנו לרעיונות הטובים ביותר לנצח. ■
לתגובות: Tamir@mashma.net
