אני יושבת מכורבלת בכרית של נכדים הקשובים לסיפור – משפחת הפילפילים – שאני כל כך אוהבת. היה היתה פעם משפחה עם אבא, אמא וילדים. לפחות

אחד מהדברים המדהימים ביותר שחווינו בדור האחרון הוא פתיחת מסך הברזל ונס העלייה של יהודי ברית המועצות לארץ. כילדה, השתתפתי בהפגנות ברחבי ניו יורק שנועדו

אני בכורה. להיות בכור זה לשאת באחריות, זה לפלס את הדרך. זה להוות דוגמה אישית וגם לחטוף לא מעט. מסתבר שלא רק מבחינה משפחתית וחינוכית

במשך שנים אני חווה במרפאתי את הריקוד העדין שבין הגוף לנפש. יש לנו גוף ויש לנו נפש, והגוף הוא מכלול הכלים שנוצרנו איתם כדי לתפקד

הספר ‘הלל ממוצב המזח’ מספר על הלל אונסדורפר ז”ל שהיה חייל נח”ל שנלחם במלחמת יום הכיפורים במוצב המזח ונפל בשבי עם ספר התורה בידיו (ספר

הרצון לילד הוא משהו קיומי. מי כרחל אמנו שביטאה זאת בצורה כל כך נוגעת ללב- ‘הבה לי בנים, ואם אין- מתה אנוכי’. תורתנו הקדושה מביאה

היא מחוללת וחולמת – על רומנטיקה, על אהבה ממבט ראשון. והיא מועדת שוב ושוב. כי היא עוד לא השכילה להבין שבועות הסבון שהיא מבקשת להפריח

ספר דברים הוא למעשה דרשה ארוכה של משה רבנו שנאמרה לעם ישראל ב’תחנה הסופית’ שלהם במסעותיהם במדבר, ‘בערבות מואב על ירדן ירחו’. שם בעבר הירדן

פעמים רבות חשבתי על הרוצח בשגגה. יתכן מאד שאנחנו בחיי היום יום שלנו, כנהגים על הכביש, למשל, עלולים להיקלע לסיטואציה דומה. תוך רגע, חייו משתנים

אנחנו מכירים את המושג של ברית כהסכם היכרות בין שני צדדים. אבל בפרשתנו, ריבונו של עולם כורת ברית דו-צדדית עם פנחס, יורש העזר של הכהונה